קדיש
יתגדל ויתקדש יקר האדם,
אשר הלך איתנו במישור
ועוולה לא נמצאה בשפתיו.
ישתבח הקיבוץ בבניו
ששיקעו מחילם ללא חסך,
משחר ילדותם ועד אביב ימיהם
וגמולם - טעם חייהם.
ואם תמו חיים של טעם,
חיי בן שגדל בשדותינו כצמח השדה, 
   
לא נפקד זכר פועלם.
כי דרך נעורים לא תאבד
ותוחלת זיכרון נפלא תעמוד לעד.
כי חוק הוא מאז ומעולם,
שזכר מעשיו של אדם,
יהיו צרורים בצרור החיים
וחתומים בשלשלת המשכם.
קיבוץ מעברות מעלה זכר יקיריו,
במעשה החיים והשלום.
יתגדל ויתקדש אמת האדם.

 

 

גורן אדם18.1.1985 - 12.8.2006

גורן אדם

בן הזקונים של עליזה ויגאל, אח לטלי וחנן. נולד ביום כ"ה בטבת תשמ"ה (18.1.1985) בקיבוץ מעברות, שם גדל והתחנך. אדם נולד כשמלאו לאמו ארבעים, והיא ראתה בו את מתנת יום ההולדת הנפלאה ביותר שאפשר לקבל – ילד אהוב ויקר, נבון וחכם, ועל פניו נסוך חיוך תמידי, מיוחד ואופייני, כמו אומר "אני מבין, יודע ורואה הכול". ואמנם, כזה היה אדם: סקרן, רגיש, בעל יכולת מילולית גבוהה – אך שתקן, ביישן וצנוע.

את לימודיו החל אדם בבית הספר היסודי "יובלים" שבקיבוץ גבעת חיים מאוחד, והמשיכם בחטיבת הביניים והתיכון של בית הספר הניסויי-קהילתי "רמות חפר" שבקיבוץ מעברות. בצעירותו השתייך לקן המקומי של תנועת "השומר הצעיר", והיה יוצא לפעילויות ולמחנות בכל רחבי הארץ.

תחביבו המרכזי של אדם היה בתחום הספורט: הוא התאמן באינטנסיביות במכון הכושר, ואסף באדיקות חומר רב על כדורגל ועל כדורסל בארץ ובעולם. לא הייתה קבוצה שאדם לא הכיר: השחקנים שמשחקים בה, ההיסטוריה שלה, והסגל המאמן אותה. "אם היית מעיר אותו באמצע הלילה", מספרים הוריו, "הוא היה יודע לדקלם בעל פה את הצלחותיה של הקבוצה, את כישלונותיה, ומה גורם לכל אחת מהן". את קבוצת "מכבי תל אביב" בכדורגל החל אדם להעריץ עוד כילד קטן. לרגל בר המצווה שלו אורגן לכבודו מפגש עם השחקנים, ולא היה מאושר ממנו כשקיבל מידיהם כדורגל עם חתימותיהם של כל חברי הקבוצה. הגם שעם השנים נחשף לקבוצות טובות בהרבה, המשיך אדם לשמור ל"מכבי" פינה חמה בלב.

מוזיקה הייתה תחום נוסף שאהב אדם מאוד – ובעיקר גיטריסטים. ג'ו סטריאני, "פינק פלויד", "דייר סטרייטס", "הביטלס" וברי סחרוף – את כולם היה שומע בווליום גבוה, "כי אי אפשר לשמוע רוק גיטרות בווליום נמוך" – כך הסביר...

סקרנותו של אדם ושאיפתו ללמוד ולדעת הפכו אותו בהתבגרו לבחור בעל ידע כללי עצום, מעין "אנציקלופדיה מהלכת". לא היה תשבץ שאדם לא פתר בתוך דקות, ולא הייתה שאלה שנשארה ללא תשובה. נוסף על ספורט התעניין אדם גם בהיסטוריה, והקפיד להתעדכן באקטואליה ובפוליטיקה. "אדם היה ביישן ושקט", נזכרת עליזה, "אבל כשהיה מדבר הוא היה אומר דברים מדויקים, לעניין. הוא תמיד היה בודק דברים לפני שהגיב ולפני שפעל".

בחיידק אהבת הקולנוע נדבק אדם בעקבות אחיו ואמו. הסגנונות האהובים עליו היו סרטי הרפתקאות, פעולה ומתח, ואחרי הצפייה, היה נוהג לשבת עם חנן ולנתח את הסרטים לעומק. כמו בתחומים אחרים, גם כאן הפך למומחה, ולא היה שחקן או במאי שלא הכיר לפרטי פרטים.

אדם היה אדם שקול מאוד ובוגר מכפי גילו. בסיום הלימודים בי"ב, כתב לחבריו לשכבה בפורום האינטרנט של בית הספר: "אני לא אוהב לתת נאומים, בטח שלא ארוכים ומשעממים ... אז אשתדל לקצר במילים: היה טוב, וטוב שהיה, ואני קצת אתגעגע לכל אחד ולמשהו מסוים שאפיין אותו, או למשהו שהוא עשה, לטוב ולרע! ... אני באמת מקווה שנוכל, כל אחד וחבריו, להמשיך את ההתקשרות והחברות... כי חברות זה לא רק לשלוש שנים בתיכון, זה הרבה יותר מזה! אם ירצה השם ובעזרתו, נוכל לקיים פעם (אולי בעוד עשרים, שלושים, ארבעים שנה) פגישת מחזור, בנוכחות כולם (בעזרת השם)!!!" על רקע הגיוס הקרב ובא, בחר אדם לסיים את מכתבו לחברים בציטוט מנאומו המפורסם של ג'ון פיצג'רלד קנדי, נשיאה השלושים וחמישה של ארצות הברית: "Ask Not What Your Country Can Do For You, Ask What You Can Do For Your Country" – "אל תשאל מה ארצך יכולה לעשות למענך, שאל מה אתה יכול לעשות למען ארצך" – משפט קצר אך בעל עוצמה אשר תמצת את הערכים שאדם האמין בהם.

ואמנם, אדם שאף לעשות שירות צבאי משמעותי בחטיבה פעילה ודומיננטית, ועם גיוסו, ב-30.11.2003, בחר בחיל השריון. הוא הוכשר כטען-קשר בטנק "מרכבה סימן 4", ושירת בגדוד "שלח" (46) שבחטיבת "עקבות הברזל" (401). מפקדיו וחבריו סיפרו על צניעותו הרבה והעידו כי ביצע את כל משימותיו באופן מקצועי ובמיומנות. את חבריו לצוות ולגדוד אהב אדם אהבת נפש וראה בהם אחים. "הוא היה מורעל ותמיד דאג לחבר'ה", סיפרו שאול ועמיחי, חבריו לשירות שליוו אותו מאז ימי התיכון; "הוא היה 'סוגר עשרים ואחד' על ימין ועל שמאל ולא מוציא מילה. היה לו רק את החיוך הביישני הזה, כאילו מסתכל על כולם מהצד. כל החיים שלו זה היה ככה: הוא היה מופנם, אבל בעיניים שלו ראו שהיה לו את הכול".

תקופת שירותו של אדם התאפיינה בחוסר יציבות ביטחונית על רקע אירועי הטרור של אינתיפאדת אל-אקצה, ואדם וחבריו עשו ימים ולילות רבים במחסומי צה"ל שבשטחים ובשמירה על התנחלויות. אדם חש תסכול מסוים, שכן ציפה לתרום ולממש את יכולותיו בפעילות צבאית משמעותית יותר, אך מאחר שמטבעו לא היה "קוטר", ביצע את כל משימותיו על הצד הטוב ביותר ולעולם שמר על איפוק אל מול האוכלוסייה הפלסטינית. מספר אחיו, חנן: "הוא אף פעם לא דיבר בצורה מתלהמת ולא התלונן, תמיד ראה את התמונה הרחבה. בכל דבר רע הוא חיפש את הטוב".

עם פרוץ מלחמת לבנון השנייה הוצב אדם בעתודה לכוחות הלוחמים. כשלושה חודשים נותרו לו עד השחרור ובאופק כבר נראה הטיול המיוחל בחו"ל. אדם לא היה אמור להשתתף בלחימה, אך התעקש בכל זאת להצטרף לחבריו הלוחמים – "אני צריך להיות שם", אמר. מספרת עליזה: "התעקשות זו ממחישה היטב את אישיותו של אדם ואת אופיו – אדם שמציב את חבריו ואת המשימה שקיבל כערך עליון, אדם שתמיד יבצע ויעזור, והכול ברוח טובה ועם חיוך". לבסוף, השיג אדם את מבוקשו וצורף לטנק שבפיקודו של רב-סרן בנייה ריין, שזכה לכינוי "כוח בניה". תותחן הטנק היה סמל-ראשון אורי גרוסמן, והנהג סמל-ראשון אלכס בונימוביץ. כשהגיע לזירת הלחימה בדרום לבנון התקשר אדם למשפחתו ואמר: "מדובר במלחמה אמיתית ומפחידה, אבל אין ברירה, חייבים לעשות את העבודה...".

במהלך המלחמה עסק "כוח בניה" בפעולות מורכבות ומסוכנות של חילוץ פצועים תחת אש, ובהעברת אספקה וחומרי מודיעין לכוחות הלוחמים בעומק לבנון. צוות הטנק היה מעורב בשלושה חילוצים הרואיים: חילוץ שמונה לוחמים משטח השמדה של חיזבאללה לאחר שהנגמ"ש שלהם נפגע מטיל נגד טנקים מתחת לרכס א-טייבה; חילוץ פצועים מגדוד מילואים שנפגעו מאש כוחותינו; וחילוץ של מפקד חטיבת הנח"ל, אלוף-משנה מיקי אדלשטיין, לאחר שהמשוריין מסוג "אכזרית" שבו נסע, עלה באש.

את משימת החילוץ האחרונה, לא הספיקו אדם וחבריו להשלים. אדם נפל בקרב בלבנון ביום י"ח באב תשס"ו (12.8.2006), ביומה האחרון של מלחמת לבנון השנייה, בדרך לפעולה נוספת של חילוץ נפגעים. הטנק ששהה בו עם חבריו בחירבת אל-כסיף שבגזרה המזרחית נפגע מטיל נ"ט שנורה לעברם מצפון לליטני, וגרם להתלקחות התחמושת שבטנק. הפיצוץ האדיר שאירע לא הותיר סיכוי ליושבי הטנק, וכל ארבעת אנשי הצוות נהרגו.

אדם הובא למנוחות בבית העלמין שבקיבוצו, מעברות. ספד לו דודו, איציק גורן: "שב נערי משדה הקרב, שב גיבור החיל. נשמתו קרה באודם הברזל הלוהט. ואנו טומנים אותך מתחת לרגבי האדמה הכבדה, הריחנית, ואתה בצל העצים גומל במבטך – בעיניך הירוקות. נצרב בזיכרוננו, נושא לגעגועינו, חידה לחלומותינו. אדם שלנו, כמה תוכניות תכננת, כמה חלומות חלמת – איך הכול נראה קליל כמו בפגישותינו. ... היה שלום ילדי, שכב חייל – תנוח".

לאחר נפילתם הוענק לאדם ולחבריו לטנק ציון לשבח מטעם אלוף גדי שמני, אלוף פיקוד המרכז, "על דבקות במשימה וחתירה לניצחון, דוגמה אישית ורעות". וכך נכתב בכתב הצל"ש: "... סמל-ראשון אדם היה חייל מצטיין, ולא בכדי צורף כחייל בצוות שכולו מפקדים, ובמשך יותר משבוע ימים ביצע את תפקידו בנחישות ובהתמדה, תוך סיכון אישי רב. ... סמל-ראשון אדם גורן הפגין לכל אורך הלחימה נחישות יוצאת דופן, דוגמה אישית ורוח התנדבות".

אדם הונצח בחדר כושר על שמו שהוקם בקיבוץ מעברות. כתבו חברי הקיבוץ: "חדר הכושר שישמר את זכרו של אדם יהיה מקום פעיל ותוסס, שיבטא את רוח החיים הצעירים והיקרים אשר נגדעו באיבם, ובכך, אנו מקווים – יבטא את רוחו של אדם וישמר את זכרו גם במעשה החיים". וכתב איציק, הדוד: "... חדר כושר אשר שמו האמיתי זה 'חדר האושר' ישמש בדיוק כהמשך לאותו חינוך גופני שאנו עברנו וקיבלנו בצעירותנו. ... אדם – שלט בפרטים, בהרכבים, בשיטות, בשמות שאף אחד לא ידע לבטא. אחת משאיפותיו הייתה לבקר ב'ריאל מדריד', ולראות את ראול, שלדעתו היה הטוב מכולם ... אך כפי שנאמר כבר, האדם עושה תכניות ואלוהים צוחק. ואדם, לא ידחוף משקלות וינפח את זרועותיו, ואנחנו כאן".

ספדו לאדם גם חברי הקיבוץ: "אדם שלכם – ילד, נער, בחור יפה, חייכן וטוב לב, תמים, חקרן וידען, חייל המסור לצבא ולחברים, מישהו שאפשר לסמוך עליו. גם למלחמה הלך אדם בלי ספקות, הרי יכול היה לשבת מן הצד כי כבר לא השתייך לאף צוות, ולמרות זאת חבר ל'כוח בניה' וביחד לחמו בחירוף נפש לחילוץ החיילים שלחמו בשטח. ועל כך קיבלו ציון לשבח, כי אין נעלה יותר מסיכון נפשך למען נפשו של אדם אחר. ... דמותו של אדם שבה ועולה אל מול עינינו והוא יפה ומחייך...".

במלאות שנתיים לנפילתו, כתבה עליזה: "אדם, בני המתוק, לא עובר יום שאיני חושבת עליך. הגעגועים כל כך חזקים. בבקרים, כשאני ניגשת להסיט את הווילון שבחלון, אני נוגעת בתמונה הגדולה שלך שעל הקיר. מלטפת את הפנים היפות שלך, את העיניים הירוקות, וטובעת בתוכן. ... אדמיקוש, בני האהוב, אני מתגעגעת לערבים שישבנו יחד מול הטלוויזיה וראינו סרטים עם החבר'ה הטובים והרעים, צחקנו על הדמות הפתטית של גולום ב'שר הטבעות', ואתה תמיד היית מנסה לחקות ואפילו די הצלחת. ... אני כל כך מתגעגעת לכל מיני דברים קטנים, כאלו שתמיד נשארים איתי, כמו הדרך שבה היית מזמזם איזו מנגינה מתחת לאף – ככה ידעתי שהכול בסדר וטוב לך ... היית ונשארת הבן האהוב שלי. נשאיר בינינו את הקשר הטלפתי. תמיד אמשיך לדאוג לך. אוהבת ומתגעגעת".

כתבה דודתו, אורה גורן: "אדם, כבר שנתיים – וליבנו מלא – בך – כל יום, כל שעה. ממאנים להשלים שחיים צעירים, לבושים בגאוות מדי צה"ל, נגדעו באחת. ההורים – ילדו, גידלו, גוננו ושמרו – ליוו במסירות, מהגן אל בית הספר, מהתיכון ועד לשערי הבסיס. אך מלחמה ארורה טרפה הכול, והותירה אחריה דממת מוות המצווה אותנו להתמודד עם הנורא מכול. ומאז – אחריות גדולה לנו – להיאחז בחיים ולהילחם בשקט האין-סופי. להפיח חיים בחוויות המשותפות איתך. להזכיר ולהיזכר. ... תולים עינינו בגעגוע מול תמונותיך שבהן נותרת צעיר לנצח. ... 'ואם אחד מאיתנו / הולך מעימנו / משהו מת בנו – ומשהו, נשאר איתו...' ".

לזכרו של אדם הוקמה קהילת מנחמים באינטרנט, שכתובתה:

http://www.evelnet.co.il/personal/p_eulogies.aspx?sid=159.

ביום הזיכרון תשס"ט כתב אלירן: "מגיל קטן יחסית ניסו כל הזמן ללמד אותנו שהזמן הוא התרופה הכי טובה לכל הכאבים ... והנה אנחנו כאן, אחרי כמעט שלוש שנים, והכאב הזה שבאמת לא האמנתי שיוכל לעבור מתישהו, השתנה בעוצמתו ונשארה לה צלקת מאותו הרגע הנוראי ההוא. הצלקת הזאת היא מהצלקות הבודדות שלא מסתירים, להפך; הצלקת הזאת שממוקמת לה בחזה בצד שמאל, אני גאה בה, גאה מאוד. ... אחי, זה באמת לא משנה כמה זמן עבר, וכמה זמן עוד יעבור, תמיד תהיה איתי, גם אם עכשיו זה טיפה מרחוק. אחי, אוהב אותך".

כתבה חברה: "אני זוכרת את הגשם הראשון, אחרי שהלכת. דאגתי לך מאוד. חשבתי שאולי קר לך נורא שם למטה וכל כך רטוב שם ולא נעים ואולי אולי תרצה להתחמם, אז תקום ותלך הביתה. ... כמה חשבתי 'מה הילד הזה הרגיש בעומק שטח האש?', 'האם הוא אוכל מספיק טוב בכלל כדי להילחם?', 'בטח צפוף לו בטנק, והוא מזיע ולא יכול להתלונן...' תהי מנוחתך עדן, יקירי. גיבור בעל עיניים ירוקות. בעזרת חיוכיך יכולת להפסיק את המלחמה. כמה אני בטוחה שברחת בראשך לשירים ולמוזיקה, הרי כל אחד צריך משהו שירגיע אותו. מקום מפלט, אי בודד באמצע המוח. אנשים לא יודעים כמה איים כאלה היו לך. תמיד אהבתי אותך. תמיד היה לך מבט מבויש, מחפש זהב על הרצפה, וחיוך מרגיע. שכב רגוע, לא תוכל יותר להיפגע, להיפצע, להיעלב או להרגיש. עם כל השאר אנחנו נתמודד, יקירי".

מפקדיו וחבריו של אדם בגדוד 46 יצרו סרט המציג קווים לדמותו. הסרט הועלה לאינטרנט, ומופיע בכתובת: http://www.youtube.com/watch?v=NvPK5hDZlLs.

צוות התכנית "עובדה", בראשות אילנה דיין וגלעד טוקטלי, ליווה במשך שנה את ארבע האימהות של חברי צוות "כוח בניה" שהמוות של בניהן קשר את חייהן בקשר בלתי הפיך. המפגש הניב את הסרט הטעון והנוגע ללב "זרעי קיץ", שהוקרן בערוץ 2. הסרט מופיע באינטרנט, בכתובת:

 http://www.mako.co.il/mako-vod-mako/movies/VOD-f25129c92f24021006.htm

אדם היה בן עשרים ואחת בנפלו. הותיר הורים, עליזה ויגאל, אחות, טלי, ואח, חנן. על מצבתו ביקשה משפחתו לחקוק מילים משירו של וו.ה אודן "בלוז להלוויה" אשר תורגמו בידי יונתן גפן:

"הוא היה הצפון שלנו, מזרח ומערב/

יום החול שלנו, ימי החג, ימי אביב וסתיו/

הוא היה השיר, הירח, וכל כוכב אשר ראינו/

נאהב אותך לנצח".


חברים מספרים