קדיש
יתגדל ויתקדש יקר האדם,
אשר הלך איתנו במישור
ועוולה לא נמצאה בשפתיו.
ישתבח הקיבוץ בבניו
ששיקעו מחילם ללא חסך,
משחר ילדותם ועד אביב ימיהם
וגמולם - טעם חייהם.
ואם תמו חיים של טעם,
חיי בן שגדל בשדותינו כצמח השדה, 
   
לא נפקד זכר פועלם.
כי דרך נעורים לא תאבד
ותוחלת זיכרון נפלא תעמוד לעד.
כי חוק הוא מאז ומעולם,
שזכר מעשיו של אדם,
יהיו צרורים בצרור החיים
וחתומים בשלשלת המשכם.
קיבוץ מעברות מעלה זכר יקיריו,
במעשה החיים והשלום.
יתגדל ויתקדש אמת האדם.

 

 

ריכטר אופליה3.1.1923 - 24.2.2016

ריכטר אופליה

25.2.2016

 

אופליה ריכטר – דברים לזכרה

אופליה יקרה. כמה לא צפוי.... קשה לדבר עלייך בזמן עבר. תמיד כל-כך חיונית, חייכנית, מלאת שמחת-חיים, מאירת פנים וכל-כך משמעותית לכל-כך הרבה אנשים.

אופליה נולדה ב-3.1.1923. היא הייתה בת בכורה לשני אחים (אח ואחות שעדיין חיים בארגנטינה), בעיירה אנדור שבצפון פולין. באותם זמנים לא היו שם לא חשמל ולא מים זורמים. אביה של אופליה, אהרון קוּנסְט (שפירושו בגרמנית: אומנות) היה נגר. אמה של אופליה, מינה, הייתה עקרת בית. אופליה למדה בבית-ספר שבו למדו גם עברית. הייתה שם קהילה יהודית פעילה.

בערך בשנת 1931, כשהאנטישמיות כבר הורגשה מאוד, נסע אביה כחלוץ לארגנטינה, לבדוק ולהכין את הצטרפות המשפחה אליו. כאשר אסף מספיק כסף ממכירה של צעצועים בכפרים, הוא שלח כרטיסי נסיעה באוניה למשפחתו. הם הגיעו לארגנטינה ב- 1933, אחרי מסע של חודשים, בתנאים קשים, ואופליה אז בת 10.

קשיי הקליטה וההסתגלות לתרבות זרה בארץ חדשה, לא היו פשוטים. עם זאת, הייתה בארגנטינה קהילה יהודית חזקה. כמו-כן, פעלו שם שליחים מתנועת השומר הצעיר. אופליה הצטרפה לתנועה ושם פגשה את מטיאס, שאף הוא היה חבר בתנועה. מהר מאוד הפך קן השומר הצעיר למרכז חייהם, כאשר לנגד עיניהם עמד הרצון לעלות ארצה.  

השנים חלפו והחלום על העלייה לארץ הלך והתרחק. לא ניתן היה להשיג סרטיפיקטים. סביב גיל 20 התחתנו אופליה ומטיאס והתקדמו בחייהם - כל אחד בכיוונו הוא. אט אט נשארו מאחוריהם הקן, התנועה, ההכשרה והחיים הנוחים "סגרו" עליהם. אופליה למדה אומנות באוניברסיטה והתמחתה באומנות הקרמיקה. היא עסקה בזה באופן מקצועי עד עלייתה ארצה. בשנת 1946 נולד בנם הבכור בֶּמי ובשנת 1950 נולדה מלכה. זו הייתה תקופת שלטונו של פרון והאנטישמיות הרימה ראש. אופליה ומטיאס חשו שחייבים לעשות משהו. הם הצטרפו למפ"ם, לקחו חלק בפעילות המפלגתית והיו מאוד מעורבים. בשלב זה הם הרגישו שהסביבה בה הם חיים נעשית זרה ומנוכרת.

ב-1962 החליטה המשפחה לעזוב הכל - משפחה, הורים ואחים, קהילה, שפה, בית, תרבות, ולעלות לארץ ישראל. אופליה ומטיאס מצאו עצמם, בשנית, מהגרים לארץ חדשה עם תרבות זרה ושפה זרה.

המשפחה הגיעה לקיבוץ מעברות בעקבות ההיכרות של משפחת ריכטר עם אליהו ורחל דניאל, שהיו שליחים בארגנטינה, וגם בגלל הקשר המשפחתי של שני הצדדים אל רפאל דיין, אחיו של מטיאס.

הקליטה במעברות הייתה ממש לא פשוטה, בלשון המעטה. בלילה הראשון כבר הכניסו את בֶּמי ומלכה לבתי הילדים. כל אחד מהם בנפרד נכנס לגור בחדר עם עוד נערים ונערות, כדרכו של החינוך המשותף. זו הייתה צלילה למים הקרים ללא כל הכנה מוקדמת.

בתחילת דרכם במעברות הם למדו באולפן לעברית. בהמשך השתלבה אופליה כמטפלת בגיל הרך. בד בבד היא המשיכה לעסוק באומנות ולמדה הוראת אומנות באורנים, מה שסלל את דרכה להוראת האומנות בבית-הספר היסודי במעברות. היא המשיכה בכך כל שנות עבודתה. אישיותה החמה ושמחת החיים שלה כבשו את לב הילדים, שעד היום זוכרים אותה באהבה והוקרה, ולא כמורה בלבד אלא בעיקר כאדם.

אופליה אהבה לחלוק את יצירותיה עם האנשים סביבה. היא הציגה את עבודותיה המגוונות בתערוכות ובנוסף אהבה לתת את יצירותיה לחברים ומכרים. חלק לא מבוטל מהיצירות נמצא היום בבתי החברים. אופליה הייתה אישה של נתינה ללא ציפייה לתמורה. 

בשנים האחרונות הצטרפה ל"עמל" ולא הפסיקה ליצור. עם הזמן, כשלא יכלו יותר לשהות בביתם, עברו אופליה ומטיאס לבית "שיזף" וגם שם, עד יומה האחרון כמעט, המשיכה אופליה ליצור. היא נהגה לשבת על כורסה מול הכניסה, כשסלילי הצמר מקיפים אותה מכל עבר. זו הייתה נקודה אסטרטגית, משם ראתה כל מי שיוצא ונכנס ובחיוך רחב ברכה את כולם לשלום. 

אי-אפשר היה שלא להבחין באהבה והכבוד ששררה בין אופליה ומטיאס לאורך השנים. שני אנשים מלאי שמחת חיים, הומור ואהבת אדם.

אופליה תיזכר כאישה אנרגטית, חמה ואוהבת, מלאת קסם אישי. אישה שגם החיוך שלה היה מלווה בצחוק. אישה ששמחה שמחה אמיתית לפגוש את האנשים שבחייה - קרובים ורחוקים.

כל ימיה הייתה אופליה מוקפת באהבה. בערוב ימיה היא זכתה לטיפול מסור ודאגה רבה מילדיה - בֶּמי ומלכה - שלא עזבו ולא הרפו עד הרגע האחרון.   

ולך מטיאס היקר, לא מצאנו מילים מנחמות. אולי הנחמה היא המשפחה -  ילדיך, נכדיך וניניך שממשיכים להקיף אותך בחום ואהבה.

אופליה הטביעה את חותמה על כולנו ותישאר תמיד בליבנו.

יהי זכרה ברוך  -

 

                                    קיבוץ מעברות

 

(כתבו: עדית בן-אברהם נקש

                                                               ועירית אברמוב)


לאחת והיחידה,

אין ספק – הפתעת!

בדרכך השקטה, הצנועה, הבלתי מורגשת - הלכת לדרכך כמו מלכה.

בבוקר, לפני שסגרת את העיניים, הסתכלתי עליך. אמרתי לך: "את יודעת שאני אוהבת אותך".

אבל לא חשבתי שאז ניפרד.

עצמת עיניים, לאט–לאט, נשימותיך הלכו ונחלשו.

ואז הפנים שלך נעשו שלווים רגועים – בלי אף קמט של סבל.

היו לך חיים מלאים, מלאים באהבה מכל הכיוונים ואיתם המון צבעים שמחים ועזים.

את משאירה חלל מאד עמוק – נזכור אותך עם הרבה אופטימיות, הרבה צחוק הומור וצבע.

כבר מתגעגעת.

מלכה.

 

סבתא,

קשה לי לכתוב, את מכירה אותי, אני לא איש מלל. ממש כמוך. הרבה מכירים אותך רק כמורה לאומנות הנצחית. אבל מה שבאמת היה בפנים, מעטים ראו. הייתה בך שמחת חיים חוצת גילאים. זוכר אותך רוקדת בחתונה שלי ולא ממש מבינה למה כולם מסתכלים עלייך בפליאה. הטוב לב, האמת והסבלנות שהייתה בך הייתה נדירה. זוכר רגעים רבים שנבו מוריד את כל הבית לכפיפות בטן, בפרץ אנרגיה בלתי נשלט ואת, בלי בכלל להתרגש ועם טונות של כריזמה, מזמינה אותו למשחק משותף באייפד ומרגיעה את כולם.

70 שנה בזוגיות עם סבא - כמה שקט פנימי נתתם אחד לשני. הצחוק ושמחת החיים של סבא הם הרבה מאד בזכותך, עוצמה שקטה שכמותך.

גם עכשיו, בתקופה האחרונה, היית יושבת בכניסה ל"שיזף", מבינה, רואה, קולטת כל דבר.

גם אתמול, כשסגרת עיניים, עשית את זה בדרך הצנועה והמיוחדת שלך - בשקט ובשלווה.

תחסרי לנו מאד.

טל.

 

סבתא אופליה שלנו,

סיפרתי לחברים שלי אתמול שסבתא אופליה נפטרה. לא סתם סבתא, סבתא אופליה.

אתמול קיבלתי שיחות טלפון והודעות מאנשים וחברים, שגם עבורם את היית סבתא אופליה. ואני חושבת שאת היית ההתגלמות הכי טובה של המושג סבתא עבורי ועבור כל מי שהכיר אותך.

החיוך הענק שלך שתפס לך חצי פרצוף, הגובה שלך שהיה הגובה האידאלי לחיבוק, הידיים שלך – שידעו לתת כל-כך הרבה חום וידעו לעשות כל-כך הרבה.

השמיכות שלך. יש לי בארון כל-כך הרבה שמיכות שסרגת ותפרת באהבה הכי גדולה, שרק סבתא יכולה לתת למי שהיא אוהבת.

ואת ידעת לאהוב וסבא תמיד צחק עלייך שהכינורות נשלפים, ברגע שאת מתחילה לדבר.

ועד רגעייך האחרונים את סרגת, ותפרת, וצחקת, ונישקת, והיית סבתא עם כל כולך.

ואת אמיצה על איך שבחרת להיפרד מאיתנו. ואיך אימא אומרת – הלכת כמו מלכה.

ואני מבטיחה שנשמור על סבא ונחבק, ונאהב, ונעטוף אותו, ונשמור את כל מה שהשארת לנו.

ואני חושבת שהשארת לכולנו כ"כ הרבה זיכרונות טובים.

באהבה גדולה ובחיוך הכי גדול שאפשר -

ממני, חגית ומשאר ארבעת הנכדים ברי המזל שהיו לך. 


דברים שנשא במי על קברה של אופליה ביום הלוויה:

אני מדמיין אותך פוגשת את כל האנשים הרבים שבאו לחלוק לך כבוד אחרון. היית עוברת אחד לאחת, מחבקת, זוכרת את שמו, את ילדותו או איזו מעשייה קטנה מן העבר שקושרת אתכם מאז.

היית אדם של אנשים, ידעת להרעיף על כולם המון אהבה ותשומת לב ואהבת לקבל מהם חיבוק חם של זיכרון משותף. אני, בהליכות אתך בשבילי הקיבוץ, אהבתי לראות אותך פוגשת אנשים שבילדותם ישבו אצלך בסדנת ציור או בפעילות חברתית במועדונית.

תמיד עסוקה - בציור, ברקמה, בסריגת כובעי-צמר לנינים - עם בואו של החורף. אני זוכר עוד בילדותי את תנור הקרמיקה שרכשתם, את ואבא, על מנת לאפות את הפסלים, הצנצנות, הצלוחיות והמאפרות שעשו תלמידיך בסדנאות היצירה.  ידעת תמיד להמציא משהו חדש. כל פיסת נייר, כל עץ ומתכת מצאו את מקומם בין ידיך המיומנות ועינייך הבורקות, מהאפשרות ליצור משהו חדש.

הילדות של מלכה ושלי התאפיינה באימא פעילה בכל מסגרת אפשרית, מבניית בית ספר יהודי ברוח השומר הצעיר, מערכת עיתון יהודי-ציוני ואין ספור ישיבות והשתתפות בוועידות, ימי עיון, מאבקים ציבוריים. בקיצור, גיוס כללי למען איזו מטרה. עקרת בית ובישולים ראינו רק בתמונות ובספרים שדאגת שיגיעו לידינו.

העלייה לארץ לא הצליחה לשנות את אותו להט ותשוקה לחיים ולאנשים. מהר מאוד מצאת בקיבוץ ומחוצה לו שטחים נרחבים להמשך הפעילות והעשייה. ויחד עם זאת, ידעת להיות אשת משפחה, רעיה ואשת איש מיוחדת במינה. אימא עוקבת אחרי ילדיה, סבתא אוהבת ושמחה על כל נכד ונין שהצטרף למשפחה.

בשיחותנו בשבועות האחרונים, מצאת את הדרך להעביר לי את עייפותך, את תחילתו של הוויתור. דווקא את, שלא ויתרת מעולם על שום חוויה אפשרית. אמרת לי שנמאס לך כבר, שאת רוצה ללכת ל"שם". דאגת לאבא, לבריאותו ויחד עם זאת ביקשת ממני , כל פעם, לראות תמונות חדשות של הנינים והנכדים.

אני לא יודע איך להיפרד ממך, אימא. אני יודע שהנחמה שחיית מעל 90 שנה לא ממש פועלת עלי. דווקא חיים כה ארוכים יצרו הרבה חוויות, סיפורים, תמונות, רגעים ועצוב לי.

ישראל פנקס כתב שיר ושמו " לא באתי אל מקום קברך":

 

"לא באתי אל מקום קברך כי אינני מאמין שאת שם.

את במקום אחר, נודדת אולי עם מזוודתך הקטנה

בארצות שאינך יודעת את לשונן.

אחרי שעזבת נשארה אצלי רק צלקת

שלומדים לחיות אתה כמו עם צליעה

היה טוב לחיות אתך, אימא, היה טוב להזדקן אתך".

 

                                 במי.