קדיש
יתגדל ויתקדש יקר האדם,
אשר הלך איתנו במישור
ועוולה לא נמצאה בשפתיו.
ישתבח הקיבוץ בבניו
ששיקעו מחילם ללא חסך,
משחר ילדותם ועד אביב ימיהם
וגמולם - טעם חייהם.
ואם תמו חיים של טעם,
חיי בן שגדל בשדותינו כצמח השדה, 
   
לא נפקד זכר פועלם.
כי דרך נעורים לא תאבד
ותוחלת זיכרון נפלא תעמוד לעד.
כי חוק הוא מאז ומעולם,
שזכר מעשיו של אדם,
יהיו צרורים בצרור החיים
וחתומים בשלשלת המשכם.
קיבוץ מעברות מעלה זכר יקיריו,
במעשה החיים והשלום.
יתגדל ויתקדש אמת האדם.

 

 

גרינבלט לני1.6.1940 - 4.2.2016

גרינבלט לני

5.2.2016

לני שלנו

בלתי נתפס לקשור אישה כל-כך יפה, חיונית, חייכנית, מלאת אופטימיות ושמחה - למוות. אין איש שלא זוכר את לני כאישה פעילה, ספורטאית, רקדנית ומלאת חיים.

לני נולדה למשפחת דריסק באמסטרדם ב-1 ביוני 1940. אביה ארי היה עובד תעשיה ואימה קורי, שהיתה אחות ל-7 אחים מתאגרפים, עבדה אז בבית הקפה של סבתה של לני. מאוחר יותר עבדה שנים רבות כגננת ולאחר מכן כתופרת תלבושות בתיאטרון חשוב באמסטרדם.

את שנות המלחמה עברה המשפחה באמסטרדם. לני גדלה בבית נוצרי. בזמן התיכון למדה בלט והמשיכה והשלימה את לימודיה באקדמיה למחול. היא עסקה במחול באופן מקצועי כמורה לבלט.

לני עלתה לישראל דווקא בעקבות ריקודי העם. בנוסף למחול היתה פעילה בהולנד גם בחוגי כדורעף וכדוריד וגם רקדה ריקודי עם.

ב-1963 טסה לישראל ושהתה שנה שלמה כמתנדבת בקיבוץ נחשונים, בו למדה ריקודי עם ישראלים חדשים, והתאהבה בארץ. כעבור שנה חזרה להולנד אך תוך תקופה קצרה שבה לנחשונים. משם נשלחה למעברות לאולפן לעברית ועבדה כמתנדבת.

כאן הכירה את יורם, התאהבה בו ובקיבוץ וב-1965 הצטרפה והתקבלה לחברות בקיבוץ. אפשר היה לראות שקשרי האהבה והכבוד ההדדי בין השניים נשמרו עד יומה האחרון. במרץ 1967 התחתנו לני ויורם באמסטרדם. לני החלה שם בתהליך גיור שהופסק בגלל פערים הלכתיים בין הולנד לישראל.

ב-27 ביוני 1967 נולד בנם הבכור ארנון. בספטמבר 1967 עלתה המשפחה לארץ. בשנת 1968 נולד ניצן, ב-1973 נולדה זמירה וב-1976 נולדה ליאת. רק בשנת 1976 הרגישה לני צורך להשלים את תהליך הגיור וכך עשתה.

העבודה שאהבה במיוחד במעברות היתה ברפת בגידול העגלים. כאוהבת חיות מושבעת עבדה תקופת-מה גם בכלביה של הקיבוץ. כמו-כן היתה לני האקונומית של הקיבוץ והשרתה אוירה נעימה של פתיחות ומאור-פנים. היא מילאה עוד תפקידים שונים ותמיד היתה פעילה, איכפתית וקשורה למקום. במשך שנים רבות היתה מרקידה ומכינה ריקודים לחתונות ולחגים בקיבוץ. אפילו בהיותה כבר על כסא הגלגלים הנחתה לני את הרקדניות בריקוד העומר. לני לימדה חוגים שונים - התעמלות לנשים בהריון והכנה ללידה, התעמלות רגילה וריקודי עם עד תחילת שנות ה-90.

כל השנים עסקה לני בפעילות ספורטיבית, בעיקר טניס, ריקוד, התעמלות, שחיה וטיולים. הספורט היה בנפשה ותמיד היתה מעורבת בפעילות הספורטיבית של ילדיה ונכדיה. את משחק הטניס התחילה בגיל 50 עם מספר חברות ממעברות. מאז כל חברותיה פרשו ולני המשיכה לשחק עד שנתה האחרונה. היא ראתה בטניס משחק אלגנטי ללא מגע ישיר בין השחקנים והתחברה אליו. בזכותה כל הנכדים משחקים טניס, דבר שחימם מאוד את ליבה.

לני העידה על עצמה שתמיד היתה בסיכון גבוה לחלות בסרטן. אביה נפטר מסרטן בגיל 48, אחותה נפטרה בגיל 53 ואימה נפטרה בגיל 82.

ב-7.10.1997 נפטר במפתיע ארנון בנם הבכור של לני ויורם בגיל 30 בלבד מדום-לב. המכה היתה קשה ביותר אך גם כאן הצליחו לני והמשפחה להתרומם ולהמשיך בחייהם.

לאחר שהתגלתה המחלה של לני ב-2011 היא עברה סדרה ארוכה של טיפולים קשים אשר פגעו ביכולת ההליכה שלה ובידיה, אך היא לא ויתרה. חלק מהשיקום שלה כלל טיפולים ממושכים בבית לוינשטיין. בתום הטיפולים פנו אליה להצטרף לצוות הטיפולי ולהפגש עם קבוצות טיפוליות של חולים בכדי לעודד ולהפיח בהם תקווה, ובכך לעזור בשיקומם.                                                                            היא קיבלה משחר אילן (מאמן הטניס המסור שלה) כסא גלגלים מיוחד לטניס, שהיה חלק חשוב בשיקומה. בכוח הרצון שלה והחיוניות האין-סופית, בתאוות החיים והאופטימיות הצליחה לני לשחק טניס ולשחות כמעט עד ימיה האחרונים. הרוח הטובה הזו, השמחה הטבעית שלה והעליזות שבה, השרו אוירה נעימה ואופטימית על סביבתה. השמחה הזו הקרינה גם על הותיקים שהיו איתה בשיזף.

לני העידה על עצמה: "תמיד הייתי עליזה ושמחה. אני מאמינה שזה גנטי. אף-אחד לא יכול לעשות לי מצב-רוח רע. אני ממשיכה הלאה".

לני היתה אישה אהובה ומעוררת השראה. אמנם בגופה היא איננה איתנו אך רוחה תמשיך ללוות את כולנו לאורך השנים.

ולכם יורם, ניצן ותמר, זמירה, ליאת, גדי והנכדים - אנחנו איתכם בכאבכם. מחבקים אותכם -

                                      בית מעברות. 

איך ניתן להספיד אותך?

אמא נפלאה, רעיה תומכת, סבתא פעלתנית, עובדת מסורה, פרטנרית מושלמת לספורט, אשת אשכולות ואוהבת אדם.

הגשמת דרכנו, דרך ילדייך, דרך נכדייך, את עצמך והיית לנו אם מסורה תומכת ואוהבת עד בלי די.

עזיבתך את מקום הולדתך, הולנד, הייתה אבסולוטית ולעיתים היה נדמה שאת יותר ישראלית מבני המקום, מה שהיווה עבורך מקור גאווה וכוח.

התאהבת באבא ובשמש, התגיירת והחלטת לבנות את ביתך בישראל. משפחתך שנותרה בהולנד לא הבינה תחילה איך את עוזבת ארץ שקטה, שוחרת שלום ורווחה ועוברת לכאן. לימים כשהדודים ואימך הגיעו לבקרך הם הבינו ואף נשבו גם הם בקסמי המקום.

בעינינו תמיד נשארה הזיקה למשפחתך, לתרבות ההולנדית, לאסתטיקה ולנימוס ובעיקר לזיכרונות שמלווים אותנו עד היום.

טיולי אופניים ארוכים לאורכה ולרוחבה של הולנד, בילוי בבית בכפר של טיני ובארט, מפגשי חברים ומשפחה בבית באמסטרדם, שייט בסירות, מאכלים טיפוסיים שהקפדת להביא כשחזרת משם לחברים ולקבוצות שלנו. בזכותך הכרנו את אמסטרדם טוב יותר מהרבה ערים קרובות בישראל...

היכולת הנדירה שלך ליהנות מהדברים הפשוטים חוויות וטיולים גם בארץ יצרו אצלנו זיכרונות משמעותיים. הליכה יד ביד בשלוליות, טיולים בחיק הטבע, לאסוף פטריות בנבולסי אחרי הגשם הראשון, רחצה ומטקות בים.

עוד כשהיינו קטנים הראית לנו בדרכך המיוחדת והשקטה ערכים כמו צניעות ועזרה לזולת, קדושת החיים והמקום, ואהבת לרעך כמוך, נתינה אינסופית, התמדה ואופטימיות.

חייך היו גדושים בעשייה. רקדת בלט, מחול והספורט היה חלק גדול וחשוב בחייך. כל כך חשוב, שכדי לשמור על ידע נרחב בכל ענף ספורט אפשרי, וכדי להישאר מעודכנת, החלטת לרכוש טלוויזיה נוספת לסלון. אחת לאבא ואחת בשבילך מוקדשת לספורט.

זוכרים שהיינו מתעוררים בשלוש לפנות בוקר כדי לצפות ביחד בגמר האן בי איי, משחק של אייקס, או בסמפרס, לנדל, או היקר מכל רוז'ה פדרר.

אסונות לא פסחו עליך. איבדת את אביך בגיל צעיר, נאלצת להיפרד מאחותך טיני היחידה והצעירה, והמכה הקשה מכל מבנך בכורך האהוב, ארנון. עם כל אלה הצלחת בדרך מעוררת הערצה לשמור על המשפחה מאוחדת, על עצמך, על אבא ועלינו באמצעות שמחת החיים ותעצומות הנפש שהיו טבועים בך.

הערצנו את הקשר שלך עם אבא, את הדאגה, את הכבוד ההדדי, העדינות ואהבתכם האינסופית.

גם במשך שנות מחלתך כשעברנו עליות וירידות, הובלת אותנו בדרך אופטימית והצלחת פעמים רבות ליהנות מהנכדים אשר הסבו לך רגעי אושר וגרמו לך להמשיך ולא לוותר.

אמא אהובה שלנו, קטונו לבטא את עוצמת העצב והאובדן.

מתנחמים בכך שברגעיך האחרונים זכינו לחבק אותך ולהיות סביבך.

היית שלווה ומוכנה לפגוש שוב את אוהבייך אשר במרומים.

אוהבים אותך תמיד, אנחנו - המשפחה