קדיש
יתגדל ויתקדש יקר האדם,
אשר הלך איתנו במישור
ועוולה לא נמצאה בשפתיו.
ישתבח הקיבוץ בבניו
ששיקעו מחילם ללא חסך,
משחר ילדותם ועד אביב ימיהם
וגמולם - טעם חייהם.
ואם תמו חיים של טעם,
חיי בן שגדל בשדותינו כצמח השדה, 
   
לא נפקד זכר פועלם.
כי דרך נעורים לא תאבד
ותוחלת זיכרון נפלא תעמוד לעד.
כי חוק הוא מאז ומעולם,
שזכר מעשיו של אדם,
יהיו צרורים בצרור החיים
וחתומים בשלשלת המשכם.
קיבוץ מעברות מעלה זכר יקיריו,
במעשה החיים והשלום.
יתגדל ויתקדש אמת האדם.

 

 

קידר איתן13.6.1935 - 17.10.2015

קידר איתן

פרידה מאיתן קידר

איתן חברי, הרשה לי לספּוד לך, הרשה לסגור פרק חיים משותף של 65 שנים – ביחד עלינו ארצה עם קום מדינת ישראל, ביחד התחנכנו על-ידי מיטב חברי מעברות, ביחד נִישֵׁאנוּ וגידלנו משפחות, ביחד יצאנו למלחמות, ובצוותא ישבנו שני הזוגות, בשמחה ובצער עמוק, לשוחח, לתת לִגווָני הגוָונים של כל אישיות מאיתנו לבוא על בִּיטוּיַם.

איתן קידר, שמו המקורי – וולטר שוורץ, בן למקס וצציליה ואח לליצי בבית יצחק, נולד ב-1935 בצ'כוסלובקיה.  במלחמת העולם השנייה נשלח אביו למחנה הריכוז טרייזינשטאט, ואִילו אמו נשארה לגונן על שני ילדיה מפני קלגסים גרמניים, שעסקו בצֵיד יהודים.

למן עלותו לארץ נקלט איתן בחברת הנוער "אבוקה", והתחנך בין השנים 1952-1949,   בין נערים ונערות, שהגיעו ממדינות אירופה – ברוח ציונית-סוציאליסטית.

איתן היה נער שקט, מוכשר וחכם, ודובר אמת יָשירה! הוא היה אהוב על כל הקבוצה והמחנכים. על השואה דיבר מעט. רק עם בגרות סיפר בקטעים, תמונות, אירועים שעברו  עליו ועל משפחתו.

עם בגרות, התגייס לנח"ל, ושירת עמנו חבריו, בגדודי הלוחמים ובשל"ת בבית זרע ובנחשון (בפנקסו נרשם: סמל חיל הנדסה, לחם במלחמת קדש, ששת הימים, יום כיפור ומלחמת לבנון).

עם השחרור מצה"ל נפתח הפרק החקלאי בחייו, בהמשך לִשְנות העבודה החקלאית בימי "אבוקה". הוא נשלח ללימודים ברחובות; עבד בענף המטעים למן הנטיעות הראשונות ועד היותו אחראי על הענף שנים רבות. הכניס חידושים בשיטות ההשקייה והעבודה.

לאחר מכן, לאחר עבודה "בתרימה" בשנותיה הראשונות, היה לאחראי על ענף האנרגיה, כשהוא משקיע כישרון ומחשבה למען ייעול הצריכה של ענף יקר זה, ומזכיר לכולנו בהומור שלו: "בחורף, גם החשמל יקר"...

עם זיקנה אנו שואלים הרבה את עצמנו שאלות על סיבה וּמְסוֹבָב בחיינו: עד היכן משפיע מִכלול  נתוני האישיות שלנו על מהלך חיינו?

הצניעות היתֵרה של איתן הִשכיחה בציבור את מאבקיו הפרטיים, בעיתון הקיבוץ או בוועדות הקיבוץ, כאשר כל מגמתו תמיד – לרִציוֹנָליזָציה ולייעול חיינו המשקיים והחברתיים. ובמיוחד, הוא כותב: "שכחנו זוג חברים ישרים וּצנועים – הוא לא מנכ"ל, והיא לא דירקטור, ילדיהם גרים בכפר אחר"... תזכורת לכול.

עם ערוב חייו היה איתן הישר, הֶהָגוּן עד מאד ביחסי אנוש, לאדם מיואש, שמחלה מלווה אותו. עדיין ניסה לגבש סדר בהשקפותיו: "אני ימני בהשקפתי הכלכלית, בעד הפרטה – וּשמאלי בהשקפתי המדינית, ביחסי לממשלת הימין".

הפרק האופטימי ביותר של חייך עם דליה היה כמובן הפרק עם נכדיך: התגליתם כסבים, שהם מוקד החמולה, מוקד של רוב אהבה וטוּב טעם. עיניך שלך האירו באור יקרות במפגש עם נכדיך.

איתן יקר שלנו, באורח פָּרָדוֹקְסָאלי , אתה,  היותר שיתופי מכולנו, הפחות מתיימר מאיתנו,  ומתוך הליכה בעקבות קפקא,  עם "האזרח ק." שלו,  ואחַר "החייל האמיץ שוויק" - (שניהם היו מצ'כוסלובקיה מולדתך) – הֶראֵיתָ לנו הליכה באירוניה מושחזת וקיצונית כל-כך! כמעט כעסנו.

אנחנו אוהבים אותך מאד!

גלעד, אמירה, חזקו.    דליה, חזקי ואִמצי.

אנחנו – איתך. השכנים- לינה ושמעון דר

 

 

סבא יקר ואהוב שלי,

איך אפשר להבין? איך אפשר לקלוט את האבדה הזאת? איך השארת אותנו עם כל כך הרבה שאלות לא פתורות?

סבא, היית איש יקר ואהוב. לעולם לא פגעת באף אחד. הלוואי והיית יודע כמה אהבה, כמה דאגה, כמה אתה חשוב לכולם.

כל החיים חשבת רק על אחרים, תמיד דאגת ועשית מה שביקשנו בלי לשאול אף שאלה. היית בן-אדם צנוע, אכפתי ושקט. לא נפרדת. אני מתגעגעת. עוד חיבוק, עוד נשיקה.

בערב האחרון לא רצית להגיד לי שלום, כפי שתמיד אמרת. אני מתנחמת בכך שלא ויתרתי וקיבלתי נשיקה. נשיקה מלאה בריח שלך, ריח של מקטרת. אנשים אחרים אמרו שזה ריח מתוק, אני לא חיבבתי אותו, אבל הוא היה הריח שלך. רק שלך.

לכל מקום היית מגיע בלי שום שאלות, רכוב על האופנוע, עם כובע מצחייה על הראש. היית בן-אדם צנוע, אפילו לוויה לא רצית, לא רצית שנעבוד או נדאג יותר מדי.

תחשוב על כל המשפחה והחברים שעזבת, מתבוססים בעצב שלהם, בלי לענות על שאלות. תמיד אמרת שתסתדר לבד, לא צריך יותר מדי. גם כשנפלת מהאופנוע רצית לשמור את זה בשקט, שלא ידעו ושלא ידאגו. כל כך שקט היית, חשבנו שהכל בסדר. אבל הבור היה עמוק מדי, ועכשיו הבור מלא בדמעות. יותר מדי דמעות.

לו ידעת כמה אהבה הייתה כלפיך. נכנסת ללב לכל כך הרבה אנשים ואפילו לא ידעת. לא תיארנו לעצמנו כמה נחוש היית, כמה שסבלת מבפנים.

חסכת מעצמך את חוסר האונים, היית חייב להחליט בעצמך.

החור שפערת בלב של כולנו לא ייסתם לעולם. אהבתי אותך יותר ממה שיכולת לדמיין, ותמיד אוהב אותך.

להתראות, סבא אהוב שתמיד היה כאן בשביל כולם.

אוהבת, מכאן עד הירח אינסוף פעמים.

נכדתך, נורה.

 

 

סבא,

עשית לי כאב מאד גדול, עזבת אותי בלי להגיד שלום.

לא נתת לי הזדמנות להגיד לך כמה שאני אוהבת אותך. לא נתת לאף אחד להתקרב אליך ובכל זאת נכנסת לי עמוק ללב. אי אפשר לתאר כמה שאני אוהבת אותך.

כשהלכת רציתי להגיד לך שאני כועסת ורגוזה, אבל עכשיו אני רק מאוד מאוד עצובה והכי מתגעגעת. למה לא אמרת שלום, לא נתת נשיקה יותר גדולה או חיבוק יותר חזק.

עכשיו אתה פוגש את כל משפחתך שכבר נפטרה (וגם את מוטי קירשנבאום).

וכשאבוא ל"סבים" אחרי המרכז, אתה כבר לא תהיה שם, עם ריח המקטרת החזק.

ואם אתה שומע אותי מלמעלה אז תענה לי, למה עזבת אותי?

לפעמים, כשדיברנו, לא ממש שמעתי- אבל תמיד הקשבתי. כשדיברת איתי על סודוקו או מתמטיקה זה תמיד נתן לי לקח לחיים. אבל עכשיו נתת לי את הלקח הכי חשוב: תמיד להיפרד מאנשים, כאילו זה היום האחרון שלי איתם וגם לחיות את החיים כאילו אין מחר.

כל פעם שאני חושבת עליך מתקשר לי המשפט: "מתי בפעם האחרונה עשיתי משהו בשבילך". אתה אף פעם לא היית במרכז העניינים, אף פעם לא עשיתי משהו במיוחד בשבילך, אתה תמיד עשית ולא שאלת שאלות מיותרות.

בעוד כמה ימים היה אמור להיות לי משחק כדורגל בבית יצחק. חשבתי שאתה תסיע אותי ולא ידעתי שיקרה מה שקרה.

רציתי להגיד לך שלום בפעם האחרונה. אז סבא, תנוח על משכבך בשלום ותהנה ב"חיים השקטים" שלך שם למעלה.

באהבה ענקית

שאין לתאר,

נכדתך, אלמה.