קדיש
יתגדל ויתקדש יקר האדם,
אשר הלך איתנו במישור
ועוולה לא נמצאה בשפתיו.
ישתבח הקיבוץ בבניו
ששיקעו מחילם ללא חסך,
משחר ילדותם ועד אביב ימיהם
וגמולם - טעם חייהם.
ואם תמו חיים של טעם,
חיי בן שגדל בשדותינו כצמח השדה, 
   
לא נפקד זכר פועלם.
כי דרך נעורים לא תאבד
ותוחלת זיכרון נפלא תעמוד לעד.
כי חוק הוא מאז ומעולם,
שזכר מעשיו של אדם,
יהיו צרורים בצרור החיים
וחתומים בשלשלת המשכם.
קיבוץ מעברות מעלה זכר יקיריו,
במעשה החיים והשלום.
יתגדל ויתקדש אמת האדם.

 

 

לוי יהודה23.1.1923 - 9.7.2015

לוי יהודה

יהודה לוי איננו,

בתדהמה קיבלנו את הידיעה על מותו של יהודה. המשפחה, החברים אשר על הבריאות והרווחה, בוודאי התמודדו הרבה עם קשיי הזמן האחרון. אולם אנו, ידידיו הרבים, עומדים נדהמים וכואבים מאד לנוכח הידיעה. האם לא נפגוש בו עוד ליד הקלנועית שלו בפתח חדר-האוכל? האם לא ישתף אותנו עוד בעומק מחשבותיו? מחשבות כה מורכבות, שנוסחו בפשטות? ואיך ניפרד מן ההומור של יהודה, שאין חקר לו?

כותרת של יהודה: "רק בהיותי אב לבנים – צללתי לעולם של הוֹרַי"... במלים הללו הכתיר יהודה לוי את סיפורו בחוברת "למען ידעו" מתוך סדרת "מחברות הקיבוץ". ראויה כותרת זו גם להיזכר בדורות הבאים אחריו. יהודה גָבָר על אי-רצונו לטפח היכרויות עם גרמנים מבני דורו, כאשר ביקר בכפר אוזנדורף, מן הכפרים והעיירות שבין נהרות המוזל והריין. שם צלל לעולם הוריו, שנחרב.  נער היה בעלותו לפלשתינה, בעצם ימי החורבן ההוא. כאן בגר יהודה, והיה למי שהעשיר (עושר תרתי משמע) את כולנו, בהיותו יוצר ופועל ליד רבקה אהובתו, בניו חגי ורענן וֹנכדיו.

יהודה נולד בגרמניה, ב- 28.1.1923 לאביו יוסף ואמו – חנה. הוא למד ארבע   שנים בבי"ס יהודי, ולאחריו – בתיכון לא יהודי – "יהודי אחד בקרב חמישים גרמנים". מתוקף מוראות הזמן, חווה כנער את עליית הפאשיזם, כשהוא משייך עצמו לתנועות נוער, שהגיבו על פי דרכן על התמורות, עד שחבר ל"השומר-הצעיר". לאביו היה יהודה חייב את לימודי מקצוע המסגרות – "שיֵדַע לעשות משהו בידיים", חשב אבא. יהודה לא נשמע לעצת הוריו להגר לארה"ב, ועלה ארצה במסגרת עליית הנוער ב-15 במרץ, 1938. ביחד עם חברי "ההשלמה" עשו את דרכם משער הגולן למעברות. קבוצת נערים ונערות עם אחוות גורל למשך חיים שלמים. במעברות יישם יהודה את שלמד, לראשונה - בריכוז המסגרייה של מעברות.

 

מה נספר ומה לא נספר על מסע היצירה של יהודה: שהרי עַסְקוּ ידיו בברזל, ורוּחוֹ – בשמים. לא נוכל למצות את סיפור עבודתו, למן יצירת מערך להדחת כלים ב-1969, דרך תכניות ההקמה של המפעל, היותו שותף להקמת חלבית, היותו שותף בהקמת בונזו, בהקמת מגדל הייבוש ושאר כל המחלקות, כולל ניהול טכני של תרימה, כאשר הוקמה. איך ניתן לספר מסע חיים שכזה?

יהודה זקף לזכות עצמו ובצניעות - "חיסכון משמעותי מאד ועלייה בכושר הייצור ובמכירות". הכירו בכך חברי ועדת פרס קפלן, והעניקו לו את הפרס "על מפעל חיים" בשנת 1989.

 

והרוח? מה עליה? רצון עז ללמוד ולהשכיל ציינו את יהודה. שאלות שאל, הרהורים כתב, בשתפו את כולנו בהם. בענווה תרם מחשבותיו, כאשר שקלנו יחדיו סוגיות באורח חיינו; ומי לא זוכר את הופעותיו ההומוריסטיות על הבמה: היום מכנים הופעות כאלו "סטנדפיסטיות". יהודה היה סטנדפיסט מלידה, ואיך צחקנו כולנו למִשבתו, כאשר לא זכר טקסטים בעל-פה, או המציא אותם בו בזמן ההופעה! ניתן לומר, כי אנו חייבים ליהודה את ההזדהות עם חברת מעברות...

נאמן היה יהודה לרוח הקיבוץ שחי בחייו, וכשנשאל לעת האחרונה ענה, כי רואה הוא בשכר דיפרנציאלי קו גבול למהותו של קיבוץ. מי יודע, אולי גם בכך הרהר בימיו האחרונים, ואנו לא ידענו...

 

שנים רבות עברו עד שנכתבו "הרהורים של בא בימים": "כשאני נמצא כך, ביני לבין עצמי, הרהורים משונים מציפים אותי. בייחוד היום, כשאני 88 שנים מונה, אני לא כל-כך מסתדר עם זה. האם אני ישיש או קשיש, או סתם זקן מן השורה... פרמטר שבא המצב להציל הוא רוחו של אדם, וזה בכל גיל... בסופו של יום הפסקתי להרהר, אבל להמשיך לחלום לא אוותר"...

 

שלום לעפרך, יהודה.


אבא,

איך נפרדים מאיש כמוך? איש קטן קומה  - אך ענק מכל בחינה אחרת:

יזם, כותב בלתי נלאה של שירה, פליטונים, פזמונים ומה לא. שחקן על בימת אירועי הקיבוץ לאורך שנים, מהנדס מכונות מחונן שהניח ובנה את המסד לכל התעשייה המצליחה במעברות: מן הבורג הראשון בחלבית, עבור דרך האקסטרודר בבונזו-ביופט, ועד הציקלון האחרון במטרנה.

 

אהבת מאד את הקיבוץ והאמנת בצדקת דרכו. הקהילה הקיבוצית ידעה להשיב לך אהבה והערכה, שכל כך הגיעו לך.

 

גם המדינה ידעה להוקיר את מסירותך וכישרונך הטכני,  והעניקה לך את "פרס קפלן", על חלקך בפיתוח ושיפור מכונת שטיפת הכלים הראשונה בארץ ובכלל, על פועלך בכישרון ובחריצות אין קץ, לקידום התעשייה הקיבוצית.

 

היה תמיד מרתק להתדיין ולעיתים להתפלמס איתך בכל נושא: על פוליטיקה, על ההוויה הקיבוצית ובעיקר על מה שנשמת כל חייך: העבודה והתעשייה. עד גיל 87 עוד עבדת במפעל וגם אח"כ עוד הקפדת להתעניין ולהתעדכן בכל יום ובכל שעה על הנעשה במוצרי מעברות. לא היססת להרים אלי טלפון ב-23:00 בלילה ולשאול על הייצוא של בונזו, על חלבית, מטרנה ומה לא?

 

כך היה גם לפני שלושה ימים, כשליבך הלך והאט את פעימותיו. צלצלת אליי מבולבל ואמרת, עמוס רעיונות וחדור אמונה, שמיכאל עזר התקשר וביקש שתיתן רעיון איך לתקן איזו תקלה שיש במגדל...

 

אבא, היית אדם חרוץ, ישר דרך, נעים הליכות, סקרן, מעמיק ולעיתים עיקש עד שכנוע בצדקת רעיונותיך והבאתם לכדי יישום, והיום אני גאה להמשיך את דרכך בתעשייה שלנו.

אך מעבר לכל הדברים האלה היית לי חבר אמת ולא רק אבא.

 

היית איש משפחה למופת, מסור לאישתך ואוהב. זכית לבת זוג אוהבת, תומכת ומחבקת, שסעדה אותך במיטתך בבית החולים, עד נשימתך האחרונה. כך, כמה שעות לפני הסוף, כשכבר לא הצלחת לדבר, פתאום פתחת עיניים, חייכת לאימא חיוך מלא אחרון וצמצמת שפתיים ברוך. היא מיד הבינה ונתנה לך נשיקה חמה ואוהבת.  

 

הייתם זוג מושלם. חוויתם חוויות רבות יחד וידעתם לשמור וליהנות האחד מהשני. גם לבניך, כלותיך ונכדיך היית לראש משפחה אכפתי, מעורב ומתעניין, אך בעיקר אוהב וגאה מאוד. לשמחתנו, עוד הספקת להכיר וליהנות מהלל, הנין הראשון שלך, מספר חודשים, בטרם לכתך.

 

אבא, אנשים רבים היו כמהים לדעת אילו מחמאות מרעיפים עליהם בעת מותם. אצלך, אין בהכרח צורך בכך, כי כל חייך היית אהוב ומוערך והרווחת זאת ביושר.

 

הפרידה קשה מנשוא. אני לא מצליח להתעלות ולהפנים את לכתך ואת העובדה שלא אוכל עוד להיות בקרבתך ושהאדם היקר לי ביותר, יהודה לוי, נעלם מנוף חיי.

 

אבא, נחמתי היחידה היא, שהגעת לשיבה טובה והלכת אל מנוחתך ללא סבל.

ולך אימא, מבטיחים שנמשיך להעניק לך את מלוא האהבה והתמיכה להמשך חייך עד 120!

 

אוהב אותך, אבא שלי, עד אין קץ.

תחסר לי מאד מאד.

בנך בכורך, חגי.



אבא,

לא יודע מאיפה להתחיל ואיך מסכמים אדם כמוך לכדי הספד על קבר.

מאז ומתמיד היית בשבילי מודל לחיקוי, באופטימיות שלך, בחוש ההומור שלך ובגישה לחיים.

בפילוסופיית החיים שלך, בעשייה ובמלחמה הבלתי מתפשרת, בדברים שבהם האמנת.

גם כשהיית בדעת מיעוט, והיו לא מעט רגעים כאלו, תמיד ידעת לנהל את הדיון ללא אגו, ללא פוזה וללא פניות.

היית בעל יכולת נדירה לאפיין אנשים, לקלוט אותם ולדעת לצייר אותם כמו צייר קריקטורות המצייר במילים.

המערכונים וקטעי ההומור שלך הפכו לשם דבר ואגדה והינם שזורים בדברי ימי מעברות.

תמיד ניגשת לחיים בהמון הומור ואף פעם לא לקחת את החיים יותר מדי ברצינות.

"דע לאכול את החיים", היית אומר, "ולא לתת להם לאכול אותך".

בתחום הטכני והמקצועי, הדרך שבחרתי ואיפה שאני היום, הם הרבה הודות לכך שכבר בגיל צעיר מאוד שיתפת אותי בדילמות המקצועיות והטכניות שבהם היית נתקל בעבודתך.

אני נזכר באותם רגעים, בארוחת הארבע, שבהם היינו מנסים, ללא הצלחה, לחתוך סלט... אותם רגעים  שבילינו אז יחד, הם אלה שעיצבו את דרכי ומשמשים לי כמצפן עד היום.

בכל אירוע משפחתי היית מזכה את בעל השמחה בברכה שנונה, היודעת לתאר במדויק, תוך כדי ההומור הכל-כך אופייני לך, את עשייתו ואופיו של כל אחד מאיתנו. נהגת להתבדח ולומר: "מזל טוב ועד 121... כדי שהמוות לא יהיה כל כך פתאומי". ולכן, לכתך בגיל 92 נתפסת בעינינו כהליכה בטרם עת.

"הֶר לֵייוִי", חיית חיים ארוכים, מלאים וטובים. היית מוקף באנשים שאוהבים אותך, תמיד לבוש בחיוך מסביר פנים. חיפשת את האושר וההומור בכל רגע, העדפת את פשטות החיים ולמדת ליהנות מהדברים הקטנים - מכל ביס נקניק ומכל שְׁלוּק של בירה.

ייקה אמיתי, חמוש בשנינות מושחזת, שלא תוכל לתפוס אותו לעולם לא מוכן, עם איזושהי בדיחה, עקיצה חיננית או פתגם שגור בפי הבריות. 

 נוח על משכבך איש יקר, אשר ליבו דמם - אך לא נס ליחו  עד רגעו האחרון.

איש של פלדה אתה - אשר הינו עשוי מזהב.