קדיש
יתגדל ויתקדש יקר האדם,
אשר הלך איתנו במישור
ועוולה לא נמצאה בשפתיו.
ישתבח הקיבוץ בבניו
ששיקעו מחילם ללא חסך,
משחר ילדותם ועד אביב ימיהם
וגמולם - טעם חייהם.
ואם תמו חיים של טעם,
חיי בן שגדל בשדותינו כצמח השדה, 
   
לא נפקד זכר פועלם.
כי דרך נעורים לא תאבד
ותוחלת זיכרון נפלא תעמוד לעד.
כי חוק הוא מאז ומעולם,
שזכר מעשיו של אדם,
יהיו צרורים בצרור החיים
וחתומים בשלשלת המשכם.
קיבוץ מעברות מעלה זכר יקיריו,
במעשה החיים והשלום.
יתגדל ויתקדש אמת האדם.

 

 

קליינהאוז אילנה5.6.1926 - 12.5.2015

קליינהאוז אילנה

אימא שלי – אימא שלנו

הייתי עדה לנשימתך ולדופק ליבך האחרונים. אֶת הידיעה על מחלתך הקשה קיבלת בגבורה עילאית. הרבה סבל  עבר עלייך בשלוש השנים האחרונות ואת נשארת אצילה, גאה, חזקה נפשית ומטופחת.

רצית לחיות כי אהבת אותנו ולא רצית להיפרד. גם לא רצית לצער ולהכאיב לנו – עד שכלו כוחותייך. היו בך תכונות פשוטות וטבעיות שאנשים מחפשים שנים רבות בארצות רחוקות. היו בך שקט ורוגע ושלווה והרמוניה, שידעת להקרין עלינו ועל סביבתך הרחבה יותר.

זכית לאהבה והערכה גם מחברים רבים בקיבוץ – חלקם כבר לא איתנו.

היום את מצטרפת לאבא, שהיה חַסֵר כל השנים. בוודאי תִפַּגְשוּ והוא יקל עלייך להסתדר בעולם שקראת לו בהומור שלך – העולם שכולו טוב.

בעזרת ההומור מצאת תשובות פשוטות למצבים מורכבים, לא בזבזת כוחות נפש על מלחמות נגד המציאות – ידעת לקבל אותה לכל אורך חייך ולמצוא את דרכך השקטה הצנועה והעדינה ולהתנהל בה.

היו לך ידיים ירוקות – טיפחת גינה לתפארת, שמחת לתת עצה טובה בגידול הצמחים. היום בדיוק התמלא צמח הגַרְדֶניה, שנתת לי, בפרחים לבנים – לכבודך.

ביום שהרגשת טיפה יותר טוב, ביקשת ממני לטייל בקלנועית בקיבוץ ולראות גינות. הספקת לראות את כל העצים בפריחתם האביבית ואת הגינות המתחדשות. הרגשתי כמה חשוב לך להיפרד מנוף הקיבוץ שאהבת וחיית בו 63 שנים.

תמיד אזכור את הליטוף הרך והעדין שלך – נוגע לא נוגע – שלא לפלוש.

הרגישות וההבנה שלך, אימא – לבני אדם בכלל ולקטנים שבהם בפרט - היו מופלאים. אהבת את הנכדים שלך אהבה גדולה והם החזירו לך בגדול – ביקרו, שיתפו, שמרו על קשר טלפוני, הרעיפו עלייך מתנות ופרחים בכל הזדמנות.

כשנוספו הנינים הקטנים היית המאושרת באדם. עשית את חשבון חייך והרגשת עשירה מאד וגאה מאד: 4 ילדים, 10 נכדים ו- 4 נינים.

ליוויתי אותך בשלוש השנים האחרונות ככל יכולתי ואני מקווה שהרגשת עד כמה את אהובה וחשובה לנו ולא הרגשת בודדה לרגע.

זכיתי לאימא מופלאה – הכי טובה שיכולתי לבקש. תודה שהיית כזו.

אני אוהבת אותך מאד אימא ואת תמשיכי להיות אימא שלי – כי אותך לא שוכחים.

כולנו אוהבים אותך.

נוחי על משכבך בשלום.

דורית.

אימא  13.5.2015

נולדת בארץ רחוקה מכאן ולא רק מבחינה גיאוגרפית. אני מניח שמעולם לא חשבת שתלכי בעקבות אבא למקום שמבחינתך זה מקום שנמצא בתנ"ך, אבל כמו עוד המון מקומות שנמצאים בסיפורים ובאגדות "לא חייבים לבקר". ובכל זאת, בסתיו 1952 מצאת את עצמך על הרציף בנמל חיפה, לאחר שייט של שבועות ארוכים, עם שלושה ילדים וכמה מזוודות, מחכה לנסוע למקום שאבא סיפר לך עליו - "קיבוץ מעברות".

ובאמת הגעתם לקיבוץ ומה שהתברר לך מיד, זה שיש חלום ויש מציאות - ואין ספק שהחלום הרבה יותר מתאים לך.

אך מכיוון שקורצת מהחומר הנדיר של האנשים שמיד מנסה לשפר את "המטר המרובע" שניתן לו, הצלחת לשרוד את התקופה, למרות

הצריף הקטן שניתן למשפחה ולמרות הפרידה מהילדים ברוב שעות היום וכמובן גם בלילה.

 

אך כמו שלמדנו להכירך במהלך השנים,לא היה סיכוי לשמוע ממך תלונה על קושי. תמיד במחיצתנו, הילדים, היית רגועה, חייכנית ומלטפת.

הליטוף, שלימים הסתבר שהייתה לו השפעה בלתי נשכחת על עשרות הילדים שבהם טיפלת (אחדים מהם חזרו אליך אחרי עשרות שנים עם בת או בן זוגם, כדי לפגוש את אילנה, שאת ליטופה הם לא שוכחים מגיל שלוש), יישאר איתנו, כנראה, לנצח.

ובינתיים החיים ממשיכים ואנחנו, ארבעת ילדייך (שמתוכם שלושה פרחחים שיכולים לספק דאגות למדינה שלמה), לא מבחינים בשום חוסר נחת מצידך. מעולם לא סיפרת על עצמך דבר. רק בשנים האחרונות הסכמת להתייצב מול המצלמה, לענות לשאלות ולספר את סיפורך. מתוכו עולה סיפור על ילדה אמיצה עם כוחות ממש נדירים, שקיבלה החלטות גדולות בגיל צעיר מאוד. בדרכך שלך, הצלחת לצאת ממעגל קשה של דעות קדומות ובסופו של יום - אנחנו כאן.

במבט על קיר התמונות שבחדרך מתגלה עולם שלם של משפחה

שאוהבת אותך יותר מכל - מהבת הראשונה עד אחרון הנינים.

ואיזה מגוון של צאצאים! מצד אחד שחרחרים, עובר דרך הבלונד - ומסתיים בג'ינג'ים. ותמיד היית אומרת: "איך בדיוק אני מסבירה את זה למשפחה בצ'ילה"?

הנכדים והנינים, שלמזלך הגדול זכית להכיר, היו באים אליך ומבחינתם את בת גילם ואפשר לבקש ממך הכל - ואת כמובן לא אכזבת אותם.

בדרך היה עולה צחוק גדול מהמפגש, שבסופו, בלי להבין איך זה קרה להם, היו מוצאים את עצמים עובדים בגינת העציצים.

אגב סוג כזה של גינה, לדעתי, זו המצאה שלך. וכמה שהרעיון גאוני!

במקום לשתול פרח במקום מוצל ואחר כך להבין שחסרה לו שמש (ולהפך), הרי כאן הגינה מתניידת. הסיבות לניוד העציץ תמיד פנו לרגש של הסוחב, שלא יכול היה לעמוד מנגד. דוגמא: "הפרח עצוב בפינה - תזיז אותו לאמצע". ואחרי כמה ימים: "הפרח התחרט".

בכלל, חוש ההומור שהיה נטוע בך, סיפק לנו לא פעם התפרצויות ממושכות של צחוק. הדברים תמיד נאמרו באופן מאוד עממי ופשוט, ורק לאחר מחשבה נוספת הבנת את המשמעות היותר עמוקה.

ובתוך כל זאת, עם הצער הגדול, תמיד מתגנב אלינו איזה חיוך קטן, לא נשלט, שכאילו בא ממך ואומר לנו, כהרגלך: המשיכו הלאה. אני עשיתי את שלי וזכיתי לראות שלושה דורות. תשתדלו גם אתם לזכות....

אז כל מה שנותר לנו לעשות, הוא לחנך את ילדינו, בדרכך. לדעת לעשות את הכי טוב שאפשר, בדבקות ובמסירות ואם אפשר, גם אהבת-חינם לא תזיק.

אני בטוח ששערי גן-עדן כבר נפתחו לקראתך.

יהיה זכרך ברוך.

תמיד תישארי איתנו במחשבותינו, בגופנו ובדמיוננו.

 

מנולו.