קדיש
יתגדל ויתקדש יקר האדם,
אשר הלך איתנו במישור
ועוולה לא נמצאה בשפתיו.
ישתבח הקיבוץ בבניו
ששיקעו מחילם ללא חסך,
משחר ילדותם ועד אביב ימיהם
וגמולם - טעם חייהם.
ואם תמו חיים של טעם,
חיי בן שגדל בשדותינו כצמח השדה, 
   
לא נפקד זכר פועלם.
כי דרך נעורים לא תאבד
ותוחלת זיכרון נפלא תעמוד לעד.
כי חוק הוא מאז ומעולם,
שזכר מעשיו של אדם,
יהיו צרורים בצרור החיים
וחתומים בשלשלת המשכם.
קיבוץ מעברות מעלה זכר יקיריו,
במעשה החיים והשלום.
יתגדל ויתקדש אמת האדם.

 

 

לוי רות19.3.1922 - 1.1.2015

לוי רות

סבתא יקרה,

 

כמעט בלתי אפשרי לי להאמין שאת אינך...

הרי רק לפני כשבועיים, לאחר שנפלת בביתך באנו לבקרך ולמרות שמאוד סבלת נראה היה שלרגע השמחה לבואנו התגברה על הכאב... הביקורים עם הנינים העלו בכל פעם מחדש חיוך על פנייך ורוממו את רוחך.

אני יושבת ומנסה להעלות על כתב כמה משמעותית היית עבורי ועד כמה נוכחותך השפיעה עליי. הבזקי הזיכרונות הראשונים שלי קשורים אלייך ואל סבא ג'קו בביתכם הישן. תקופה של פשטות וצניעות שליוו אותך כל חייך והיו השתקפות דרך החיים הקיבוצית בה האמנת.

הצטיירת בעיני כאישה חזקה, עצמאית, מלומדת, רחבת אופקים, דעתנית, לא פעם ביקורתית ומעל הכל סבתא שלי...החיים העמידו בפנייך אתגרים לא פשוטים ומכולם יצאת מחוזקת. הייתי בטוחה שגם הפעם תצליחי להתאושש ולחזור לעצמך, אבל גופך לא עמד בזאת עוד...

בשנים האחרונות נראה היה שלא קל לך לשמור על אותה שמחת חיים... בעיות בריאותיות, תחושת בדידות וקושי בהתניידות, גרמו לכך שרוב הזמן נשארת בביתך. כאן המקום להודות על תרומתן הגדולה של ויקי, דניקה וגורמי הבריאות בקיבוץ שהיו לך לעזרה גדולה ואפשרו לך להישאר בנוחיות המוכרת בביתך.

לאורך השנים ובעיקר בתקופה האחרונה ראיתי את הוריי במסירות אין סופית דואגים לך, באים לבקרך, מעדכנים אותך במתרחש בקיבוץ ובעולם... בכל  צורך שעלה עמדו לצידך. יחד איתם ולמרות המרחק הפיסי היה רוני שותף פעיל ומעודכן במצבך וקורותייך ולא פעם נפגשנו במהלך ביקוריו אצלך. היית גאה בבנייך ובמשפחתך המורחבת ונהגת לציין זאת לא פעם.

אזכור שיחות סביב שולחן האוכל כשהייתי באה לבקר, ריחות של אפיה ובישולים שהיו יוצאים ממטבחך, אזכור את ביתך כתחנה בדרך לכל מקום ממנו באתי ואליו הלכתי... תחסר לי הידיעה שאת נמצאת...

אני שמחה שהייתה לי סבתא כמוך, שזכית להכיר את ילדיי, שיכולתי להסב לך גאווה בהמשכיות החיים בקיבוץ ובכלל... חיית חיים מלאים מוקפת חברים ומשפחה וחסרונך תמיד יורגש.

אוהבת אותך סבתא זיכרונך יישאר איתי לעד.

 

נכדתך,

נעמית

רות לוי איננה – (כתבה לינה דר)

רות לוי נפטרה. לא ניתן להבין זאת, בשום אופן. עדיין בזיכרוני קול סופרן מִזְדַמֵּר כזמיר, אשר נשמע מן המקלחת הציבורית (הכל-בו היום). משם הופיעה נערה בלונדינית יפהפייה, מגפיים שחורות לרגליה, דלי ומקל לשטיפת רצפות על כתף, מחייכת אלי, ושרה!... שנות דור, לא דור אחד, חלפו מאז.

לֶקַח חיים ארוכים, מלים של רות, ותודה, נמצאות לנו רשומות בתיק שלה, אשר בארכיון הקיבוץ: "רב כוחה של ידידות ובעיקר לעת משבר, ועל כך תבואו על הברכה – תודה לכולכם" –מלים מרגשות מאד, ומחייבות אותנו כמֶסֶר, כשנזכרים בסאת הייסורים של חייה,  בשעות האושר הנפלאות, במסירות לָאמת, לחֶברה ולמשפחה, וביכולת הביטוי של רות.

רות (פֶכֶר) לוי נולדה בשנת 1922 בפולין. עבודות מתכת וחרטות – מקור הפרנסה של שתי מִשְפְּחות הוריה. זיקתן יהודית, לא אדוקה. באמצעות אחיה הבוגר ממנה בשנים התוודעה לתנועת השומר-הצעיר, וכך עלתה ארצה עם הוריה, והצטרפה אליו לקיבוץ מזרע בשנת 1934, בהיותה ילדה- נערה מתבגרת. כמו אחרים, נשלחה ללמוד במשמר-העמק, בשעה שהוריה הגיעו לחיפה, נווה שאנן. כל הרוצה לחוש את הקושי, להבין מֶה היו לימודיה, מה הייתה הוויית קבוצה חינוכית של אז, בשנות הבריאה של החינוך המשותף – יקרא בזיכרונותיה של רות.

לקיבוץ מעברות הגיעה בשנת הי"ב ללימודים – איזיא פסח וטרזן פורמן היו המחנכים. כאן נכבש לב ז'קו לוי, המבוגר ממנה הרבה, וכך חברו למסע חיים והיא בת 17.

"מסע חיים" אמרנו? הן זו קלישאה בלבד, לנוכח כל שעשו יחדיו.

בדמעות שהתירה רות לעצמה עם שֵׂיבה, סיפרה על דבר לידתו של אוריאל, בהיותה בת 19 (!), על לבטי גידולו, וקצר המצע מֵהשׂתרע: פירוד בהכרח במשפחה בתחילה, כשיצאה עם הפעוט לתל-אביב, לעבוד כסוכנת בית אצל מניה וישראל שוחט, וז'קו פגש בהם רק בסופי שבוע; הוצאתו של אוריאל למוסד פרטי ברעננה – 20 שנה שהה שם, וכמו שייסרה את עצמה – לא עמדו בה אז הכוח והאומץ להילחם על צרכיו בממש...; אחר-כך "לכפר השוודי" בירושלים. רק מאוחר מאד התאַזרה בנפשה לבקש, כי יתקבל "לשיזף", בבית. לא חסכה רות תודתה מרינה אדר ועובדיה נקש על עזרתם באותם הימים.

בשנת 1949 נולדו "התאומים". לראשונה במעברות נולדו תאומים, ולכן לא ייפלא שכינינו אותם כך, לפני שהתמקדנו בזהות הפרטית של כל אחד מהם: רוני (אהרון) ומשה - מקור אושר ענק ויצירת התַּלכִּיד המשפחתי, כמו שראינו במו עינינו כל השנים. כולנו ליווינו את שני הזאטוטים (ז'קו אץ-רץ והם אחריו אל הנחל, לדוג דגים בבוקר השבת – מי לא זוכר...), צמיחה שלהם עד בַּחֲרוּת נהדרת – עלמים יפהפיים, כשזוג ההורים נהנים סוף-סוף מיכולתם להתמסר בכל לב לעבודה, לתפקידים בקיבוץ. עוד הספיקו הבנים לטייל יחדיו עם בְּנות זוגם אורנה ורותי בחו"ל, לפני שטסו להילחם במלחמת יום כיפור, מי בדרום ומי בצפון, שָבִים לפרקים אל ההורים לשאול לשלום האח התאום.... רות מתרכזת לספר בכל פרטי הפרטים את דבר הפציעה של רוני.

מוראות המלחמה והחיים לא שברו את משפחת לוי. יחדיו המשיכו בהתרחבות המשפחה. ז'קו זכה להיות סבא טרם פטירתו בשנת 1983, אוריאל נפטר ב2013, אך רות – ששאבה חכמת נעורים וחיים ממקור לא מוסבר,  הייתה אֵם למשפחת בנים, נכדים וגם נינים.

מהיכן עוד שאבה את אישיותה החכמה? אני מוצאת בכרטיסה כי דיברה פולנית, גרמנית ועברית; מוצאת כי נשלחה בצעירותה לקורס בן שלושה חודשים לבמאות, וגם ביימה הופעות בחיי התרבות של קיבוצנו; כי כתבה מאמרים פרי ניסיון חיים על "שאלת הפרט והכלל", על "שאלת החֲבֵרָה", על העבודה במטבח, באקונומיה "והצרכנייה", "על חג הפסח"...

בערוב ימיה ביקשה רות דבר אחד: "שזקנתנו לא תבייש את נעורינו" –

לא רות, זקנתך לא ביישה את נעוריך. אהבנו אותך, כיבדנו אותך, שמחנו לפגוש בך בחדר האוכל, לספר לך קצת, לראות את אושרך בקרב המשפחה הרחבה.