קדיש
יתגדל ויתקדש יקר האדם,
אשר הלך איתנו במישור
ועוולה לא נמצאה בשפתיו.
ישתבח הקיבוץ בבניו
ששיקעו מחילם ללא חסך,
משחר ילדותם ועד אביב ימיהם
וגמולם - טעם חייהם.
ואם תמו חיים של טעם,
חיי בן שגדל בשדותינו כצמח השדה, 
   
לא נפקד זכר פועלם.
כי דרך נעורים לא תאבד
ותוחלת זיכרון נפלא תעמוד לעד.
כי חוק הוא מאז ומעולם,
שזכר מעשיו של אדם,
יהיו צרורים בצרור החיים
וחתומים בשלשלת המשכם.
קיבוץ מעברות מעלה זכר יקיריו,
במעשה החיים והשלום.
יתגדל ויתקדש אמת האדם.

 

 

אגוזי נעמי11.7.1913 - 10.3.1999

אגוזי נעמי

סבתא נעמי אגוזי

סבתא נעמי נולדה בשנת 1913 בצ'כוסלובקיה בעיירה קטנה ליד גבול הונגריה. במלחמת העולם הראשונה נשרפה העיירה ע"י הגרמנים, אז עברה משפחתה לגור בבודפשט (בירת הונגריה). בצ'כוסלובקיה, משפחתה של סבתא הייתה משפחה דתית אדוקה ועם בריחתה להונגריה הפכה למסורתית.

אביה של סבתא למד בישיבה, הצליח בעסקו כשען ואף תיקן שעונים בחצר המלך.

בגיל 15 הצטרפה סבתא לתנועת השומר הצעיר, לשם לקחה אותה אחותה רבקה בסתר, בשל התנגדות ההורים. רק האם השלימה עם המצב, לבסוף, האב לא.

בגיל 16.5 הלכה סבתא להכשרה-עבודה בחווה חקלאית לגידול ענבים של איש עשיר. שם שהתה כל עונת הבציר. כחצי שנה לאחר-מכן עבדה כמבשלת במחנות קיץ לצעירים, ומשם הגיעה להכשרה שהתקיימה בסתר בבית קברות (בהכשרה זו השתתף גם יוסף טרומפלדור).

בהכשרה זו ניתן לסבתא שמה העברי – נעמי ושם הכירה את בעלה הראשון, ישי ירקוני, איתו התחתנה בעיירה טיסה-קסה וכך השיגו תעודות עליה. ב- 19 לנובמבר 1932 עלו ארצה. היא הייתה אז בת 20.

אחותה רבקה יצאה והגיעה ארצה לפניה, ןאחותה רוז'י הגיעה קצת אחריה. יוסף אחיה של נעמי נשאר בהונגריה ולא הצליח לצאת משם. ברגע אחרון שלפני השואה עלתה לארץ גם אימה של סבתא – שרה תקוה. אביה מנדל נשאר בהונגריה (מתוך מטרה לעלות לאחר שיסדיר את עסקיו- עסק השענות) הוא התכונן להעביר מעט מהציוד ארצה ולעלות גם הוא, אך לא הספיק. השלטון הנאצי של הונגריה עצר את העלייה ולא נתן לגברים יהודים לצאת מהונגריה. מנדל נשלח למחנה עבודה משם שלח את מכתבו האחרון למשפחתו. מפחד הצנזורה כתב במכתב שהוא בבית הבראה עם רמזים למצבו האמיתי (אותו מכתב נלקח מאוחר יותר ע"י האנגלים, בשבת השחורה, עם מסמכים אחרים). לאחר מכן הגיעו ידיעות למשפחה בארץ, שהאב מנדל נהרג בדרך למחנה ההשמדה.

בתחילה גרו סבתא וישי בקיבוץ ההונגרי שהוקם ליד חדרה. במשך שנתיים בקיבוץ זה בחורות עבדו בפרדסים והבחורים בסלילת כבישים.

בכל אוהל גרו שתי משפחות, ובצריף גרו שתי משפחות + רווק/ה – "פרימוס" (על שם הפרימוס, תנור החימום והבישול אשר עמד באמצע האוהל, "תקוע" בין המשפחות). המקלחת, שהיתה ציבורית, נבנתה מפח גלי, המחסנים נעשו מקש ומבוץ. אוכל היה מעט מאד, לרוב אכלו מרק מכנפי עוף. לנשים בהריון היתה מנה "מיוחדת" חצי תפוז או עגבניה. אפילו המים היו מלוחים. סבתא נתנה את כל תכשיטיה (טבעת, שרשרת ועגילים עשויים זהב) כדי לקנות נשק.

בשנת 1933 נולד בנה הבכור, דני, אשר היה גם ראשון הנולדים בקיבוץ הקבע.

השנים הראשונות בקיבוץ הקבע מעברות לא היו קלות אף הן. התחבורה לא היתה תקינה, מסביב היו ביצות ובהן ביצי יתושים. בנוסף על קשיי החיים עבר על סבתא גם משבר אישי קשה: היא נפרדה מבעלה ישי ונשארה לבד עם בנה דני.

כעבור זמן קצר היא הכירה והתחתנה עם חיים אגוזי ז"ל שהיה אחד מעמודי התווך של הקיבוץ והתנועה. מחיים נולדו דודינו והורינו שלמה, עדנה ועליזה.

סבתא עבדה בסנדלריה ולאחר מכן עבדה בעוד עבודות שונות ומגוונות בקיבוץ: מטבח, במחסן הבגדים, בבית ילדים ועוד... סבתא אהבה לטפח את גינתה ולעסוק במלאכות יד: סריגה, תפירה ורקמה.

חיים אגוזי היה שליח התנועה בצרפת ותפקידו היה להביא יהודים לארץ, בתפקידו נעדר תכופות מהבית, לתקופה מסוימת הצטרפה סבתא לחיים בצרפת ביחד עם בנה שלמה.

בשנת 1958 נפטר חיים והשאיר את סבתא אלמנה עם ארבעה ילדיה. היו אלה שנים קשות ביותר בשבילה, כאשר שמשה כאם וכאב.

בערוב ימיה חיה סבתא עם שיה אשר מלא מעט מהחלל של בעל וסב לנכדים הקשישים שבנינו.

סבתא נעמי גרה בקיבוץ מעברות (משנת 1932!), ביולי 1998 היא היתה בת 85. בשנים האחרונות התגוררה בבית זקנים סיעודי של הקיבוץ וטופלה שם במסירות רבה. סבתא נפטרה ביום ד' 10.3.1999.

אוסיף מספר מילים למען צעירי הנכדים והנינים שלא זכו להכיר את סבתא בימים בהם הייתה סבתא במשרה מלאה. הכוונה היא בערך לכל הצעירים מדורון.

סבתא שתיזכר אצלנו בנתינה ועוד נתינה, בסלט לחם קלוי ושום, בחלוקה צודקת ושווה שלכל דבר. סבתא שנסעה לבקר אותנו בקצווי ארץ. סבתא ששמרה על שפת הדיבור וערכי הקיבוץ של פעם וחיה לאורם של עשרת הדברות של השומר הצעיר. אסיים בצערנו על שנותיה האחרונות של סבתא בהן נשאר רק סבל וניתוק.