קדיש
יתגדל ויתקדש יקר האדם,
אשר הלך איתנו במישור
ועוולה לא נמצאה בשפתיו.
ישתבח הקיבוץ בבניו
ששיקעו מחילם ללא חסך,
משחר ילדותם ועד אביב ימיהם
וגמולם - טעם חייהם.
ואם תמו חיים של טעם,
חיי בן שגדל בשדותינו כצמח השדה, 
   
לא נפקד זכר פועלם.
כי דרך נעורים לא תאבד
ותוחלת זיכרון נפלא תעמוד לעד.
כי חוק הוא מאז ומעולם,
שזכר מעשיו של אדם,
יהיו צרורים בצרור החיים
וחתומים בשלשלת המשכם.
קיבוץ מעברות מעלה זכר יקיריו,
במעשה החיים והשלום.
יתגדל ויתקדש אמת האדם.

 

 

קלי נעמי2.3.1912 - 7.4.2001

קלי נעמי

לנעמי – אמא שלי.

שישים ואחת שנה היינו יחד, את הבאת אותי לעולם,

לעולם לא אדע מה הביא אתכם. אותך ואת אבא שלי להוליד אותי, מעשה אהבה חולף, או שבאמת חלמתם להקים משפחה, אף פעם לא דיברנו על כך ומן הסתם גם לא נדבר.

חייך היו קשים, לא היית מרוצה מכל מה שקרה לך,

ניסית לשפר, לשנות, ללמוד, ליצור, אבל כל דבר היה על קצה המזלג, אבל חלמת על עוד ועוד ועוד...

הקיבוץ, חיי הקומונה היו האידיאל. ואת היית בין המדברים, ואני שנולדתי לך פתאום הוספתי כנראה עוד עול על כתפייך. מהר מאוד למדתי את תורת ההישרדות וכבר בשנות הלימודים הראשונות הבנתי שאין לי – אלא לסמוך על עצמי.

וכך הלכנו בחיים זו לצד זו, שני הפכים, את טיפוס חולם ולוחם – אשת תיאוריה, ואני במעשה, וכך רחשתי את אשר היה חסר לי במשפחה, רחשתי אהבה ע"י רכישת הערכה בעבודה, באחריות, בספורט ובחברות. ואת הולכת לצידי, נהנית מהילדה הצומחת. אהבה לא הייתה פה, לא היו חיבוקים, לא היה בית.

בין כל ההתלבטויות שהיו לך כשעוד הייתי תינוקת, ניסית בכל זאת לצאת מהקיבוץ ולהצרף לאבי שחיכה לך ורצה בך. הניסיון שארך מספר חודשים לא צלח, ואת חזרת לקיבוץ ובזה קבעת את גורלי, אלף תודות לך על כך. הקרובים לי ביותר יודעים עד כמה אני מודה לחינוך המשותף – המושמץ כל כך היום, הוא שעיצב את חיי, נתן לי את החוזק והחוסן הנפשי והרגשי הנחוץ להתמודדות עם החיים.

סערת רגשות עברנו שתינו כאשר בתחילת חיי הבגרות שלי הכרתי את משפחת אבי וקיבלתי במתנה משפחה חמה ואוהבת, אמא נוספת ואחים קטנים נפלאים. ואת שבמשך 20 שנה רצית שזה יקרה, פתאום התמלאת קנאה ושוב הייתי צריכה להתחלק באושר שנפל עלי, רק כשראית שלא אוותר הפעם הסכמת להשתלב בשמחה.

בכל פרק בחיי שבו מצאתי אהבה ואושר הרגשתי את ביטוי התסכול שלך – על חייך.

כך היה שבאנו כרמי ואני לספר לך שהחלטנו להתחתן, כך היה כשהיו קשיים או מחלוקות בגידול הילדים, ניסית ללא הצלחה ובאגרסיביות להתערב ולהשפיע.

במקום לתת לנו להתמודד בדרכינו עם בעיותינו.

מעשה זה שלך קרע למעשה את נכדתך – אושרך ממך וגרם לך לסבל רגשי שלא התאחה עד הסוף.

ואני שבשנים האחרונות רואה בעיניים אחרות ובהבנות שונות תהליכים בחיים, לאט לאט קלטתי איך בכל זאת אפשר להמשיך ולחיות ביחד ואפילו ללמוד ממך, ובדרכי שלי כבר הרבה פעמים הודיתי לך ואני חוזרת ומודה לך שוב על כך שמשגיאותיך למדתי המון איך להתנהג עם ילדי שלי, כמה חשוב לעודד, לפרגן, לאהוב לשמור לטפח חברויות והכי חשוב לשמור ולטפח את המשפחה – את כל הדברים האלה לא ידעת לעשות. ידעתי לקיים לך משפחה ומפגשים כדי לתת אווירה יותר טובה.

והפרק האחרון בחייך כבר לא היה פרטי שלנו. בדיוק שנה וחודש מאז שנכנסת לשיזף. במשך שנה זו הלכת ונסגרת לתוך עצמך, איבדת עניין בכל מה שהיה לך חשוב עד אז, ויתרת.

ואני במשך חמישים וכמה ביקורים שבועיים, ראיתי אותך הולכת ונעלמת, מאבדת עניין בסובב, בשירה שכה אהבת, בציורים ואפילו במשפחה.

לבסוף נשארו רק העיניים בכל ביקור כשהייתי מגיעה, פתאום היה נדלק איזה זיק, איזה ברק בעיניים שהלכו ונעשו קטנות יותר ויותר.

לפני חודש חגגנו לך יום הולדת 89. בשנה האחרונה טיפלו בך הרבה ידיים טובות ומסורות בזכותם לא סבלת – היית מוקפת חום ואהבה וגם אני הייתי הרבה יותר שקטה.

עכשיו הכל נגמר. פשוט הלכת לישון ולא קמת. נשמתך כבר מרחפת לה בעולמות אחרים. ואני פה נשארתי עם משפחתי וחברי הטובים שאותם אני הכי אוהבת בעולם. אל תדאגי, אני אסתדר.  חשוב לי להגיד, בעבר כאסתי עליך לא פעם, אבל כבר סלחתי על הכל, אין לי טענות וחשבונות לא סגורים. למדתי בזכותך וממך ואני בטוחה שגם בעתיד אמשיך ואלמד.

נוחי בשלום באדמת הקיבוץ שאהבת ושאותו אוהבת גם אני.

שלום אמא.

 

כתבה רחל בן-אברהם.