קדיש
יתגדל ויתקדש יקר האדם,
אשר הלך איתנו במישור
ועוולה לא נמצאה בשפתיו.
ישתבח הקיבוץ בבניו
ששיקעו מחילם ללא חסך,
משחר ילדותם ועד אביב ימיהם
וגמולם - טעם חייהם.
ואם תמו חיים של טעם,
חיי בן שגדל בשדותינו כצמח השדה, 
   
לא נפקד זכר פועלם.
כי דרך נעורים לא תאבד
ותוחלת זיכרון נפלא תעמוד לעד.
כי חוק הוא מאז ומעולם,
שזכר מעשיו של אדם,
יהיו צרורים בצרור החיים
וחתומים בשלשלת המשכם.
קיבוץ מעברות מעלה זכר יקיריו,
במעשה החיים והשלום.
יתגדל ויתקדש אמת האדם.

 

 

נובלמן מיכל6.6.1946 - 26.9.2003

נובלמן מיכל

דברים על קברה של מיכל נובלמן ז"ל

לכולכם, שבאתם לכבד את אמא בטיול האחרון שלה. רצינו לספר לכם על השבוע האחרון שעבר עלינו. בדיוק לפני שבוע נכנסה אמא ל"מלון 5 כוכבים" כדבריה, והזדרזה לדווח לכל חברותיה על התמקמותה. ובא הפרופסור לקבל את פניה, נשק את ידה ובירך אותה בברכת "ברוכה הבאה", ויותר מכך אמא לא ביקשה – רק חום, אהבה, קבלה ונתינה, מקום מופלא למצוא בו שלוות נפש אחרונה. היא שמחה כל כך להיכנס למקום בו תוכל סוף סוף למצוא את השקט והשלווה שאבדו אי שם בחצי השנה האחרונה. מקום בו בטחה, בו ידעה שתוגש לה כל תמיכה וההקלה, הרגיעה והשקט להם יחלה.

ביום רביעי בצהרים דאגה אמא לישון ולאסוף כוחות מכיוון שציפתה לכולנו בערב של יום זה. לבקשתה, התאספנו בחדרה לשיחה משפחתית – "בהרכב מלא" – אחרונה, לקחה נשימה עמוקה ובמשך כשעה אמרה לנו את כל אשר על ליבה. כל מה שייחלה, כל מה שקיוותה, כל מה שאהבה וכל מי שאהבה.

בכך פתחה לנו דלת לקבלה והשלמה, דרך להבין שכך קרה וטוב שעכשיו ייגמר. נתנה לנו הזדמנות להיפרד בעודה צלולה, ישירה וכנה.

תודה למלאכיות של מיכל שתמיד היו איתנו, והמון היו איתה ובשבילה.

דוד והמשפחה.

 

מיכל אחותנו,

מעולם לא חשבנו שנצטרך להספיד אותך, היית כלכך תאבת חיים, סקרנית ולוחמת. 57 שנים צעדנו יחדיו – בני ובנות זמיר. בילדותנו הייתה חצר הקיבוץ ביתנו ובית הילדים היה מבצרנו. התחלקנו בכל ונלחמנו על הכל. ואת בראש. ילדה יפה, בלונדינית עם שפתיים אדומות כדם, חצופה ולא מותרת. וכשהתבגרת היה לך כשרון מיוחד להבחין בהזדמנויות שמופיעות בחיים ולקחת אותן ובכך להעשיר את עולמך. היית מעשית מאד ודעתנית. על כל דבר הייתה לך דעה אשר ביטאת בישירות וללא כחל וסרק. היית בעלת כושר ארגון, וכל דבר שלקחת על עצמך עשית בכל מאודך: חגים, ועדות, ועבודתך במפעל – שהפכה למפעל חייך.

ואולם יותר מכל אהבת את המסעות. עוד בנעורייך הצטרפת לחוג-משוטטים, ומאז כל חייך חיפשת וגם מצאת את הדרך להמשיך בטיולים כדי לספק את סקרנותך הבלתי-נדלית. אהבת את הטבע ושקדת לדעת בשמו של כל פרח וצמח שנקרו בדרכך, כשאת מתפעלת מיופיים ומביאה את היופי הזה את תוך ביתך ואל גינתך. אהבת מוסיקה ותרבות והתעניינת בהיסטוריה, ובטיול האחרון לחו"ל, ביחד עם דוד, הגעת עד שורשי עם ישראל – לפרת ולחידקל – ולא הפסקת להתרגש ולספר על זה שוב ושוב. לא הנחת לרגשותייך או לעייפותך לעצור בעדך מלהמשיך במה שאהבת וידעת לעשות. תמיד נראית חזקה ובלתי מנוצחת.

לא תיארנו לעצמנו שדווקא את תלכי מאתנו בתקופה בה אנשים קוטפים את פירות עמלם ומתכוננים למחצית השנייה של החיים. ואת לא חיכית, וכהרגלך כבר פעלת והכנת את עצמך לעתיד – אך לא זכית.

כשחלית המשכת בחיים כרגיל. למרות חולשת הגוף לא ויתרת לעצמך,  עבדת כרגיל שעות על שעות – עד ליום בו התאשפזת. כמה ימים קודם עוד יצאת לטיול של חובבי לכת, ושום סימן לחולשה לא נראה עליך – למרות שכבר היית מאד חולה. במחלתך בלט הפער העצום שבין נפשך הבריאה וצלילות דעתך לבין גופך המיוסר שבגד בך.

מיכל יקרה, אנחנו נזכור את תקופת מחלתך שזורה בפרחים שכה אהבת. כל כך רצית לראות את הפרזיות בפריחתן. וליד מיטתך בבית החולים פרחה גינה יפיפייה. במצוקתך נתת דרור לרגשותיך ואפשרת לנו לבוא אליך ולטפל בך. כך נוצרה בינינו אינטימיות וקרבה שהביאה אותנו למחוזות חדשים. על הכול דיברנו – על המוות, על החיים, על הילדים והמשפחה, על מה שהיה ועל מה שהיה ועל מה שיהיה אחר-כך. חשפת בפנינו מחשבות כמוסות שהעמידו אותך באור חדש, ועל כך אנו מעריכות אותך מאד, במחלתך נתת לנו מתנה יקרה של קרבה ואהבה. וכשהרגשת שאינם יכולה יותר אמרת באחד מטיולי הערב בשכונה: "אני מרגישה שאני רוצה לעוף, ועכשיו – כל עוד הירח מלא".

מיכל שלנו, הצלחת לעוף וגאלת את עצמך מייסורייך. ולמשפחתך היקרה נאמר, אנחנו אוהבים אתכם, והתקופה שחלקנו יחד לא תשכח. מיכל בלבנו, בכל משעול בו צעדה ובכל פרח יפה שיקרה בדרכנו.

יהי זכרה ברוך