קדיש
יתגדל ויתקדש יקר האדם,
אשר הלך איתנו במישור
ועוולה לא נמצאה בשפתיו.
ישתבח הקיבוץ בבניו
ששיקעו מחילם ללא חסך,
משחר ילדותם ועד אביב ימיהם
וגמולם - טעם חייהם.
ואם תמו חיים של טעם,
חיי בן שגדל בשדותינו כצמח השדה, 
   
לא נפקד זכר פועלם.
כי דרך נעורים לא תאבד
ותוחלת זיכרון נפלא תעמוד לעד.
כי חוק הוא מאז ומעולם,
שזכר מעשיו של אדם,
יהיו צרורים בצרור החיים
וחתומים בשלשלת המשכם.
קיבוץ מעברות מעלה זכר יקיריו,
במעשה החיים והשלום.
יתגדל ויתקדש אמת האדם.

 

 

בן-שאול חנה24.10.1905 - 13.1.1997

בן-שאול חנה

קשה להספיד את חנה. קשה למצוא מילים. אולי טוב להיעזר במילותיה של המשוררת זלדה, כדי לומר דבר על שנותיה האחרונות של חנה ובטרם נספר מעט על עברה:

 

"כך עוברים הימים

כך שנים עוברות.

דוק של זיו יכסה יסורים, אזלת-יד,

משוגות...

כשאמות-

יפרום אלהים רקמתי

חוט – חוט

והימה ישליך

אל מחסניו שבתהום...

רע לי, מתי אמות?

משא כבד כסילותי...

מפני שבחיי-

גם עלבון הלאות והחולי

מפני שחיי-

גם אי הבנה של עפר."

 

זלדה המשוררת נתנה מילים לשתיקתן של נשמות אִלמוֹת.

נדמה שאין הגדרה טובה יותר לחייה של חנה,

של החלוצה חנה. היא הייתה נשמה אִלֶמֶת.

כי איך יכלו בעצם ראשוני הראשונים, והבחורות בעיקר, לתת מלים למשא אשר נשאו בו? חנה הייתה בין 5 הראשונים.

היא עלתה לארץ ב- 1925, עוד בטרם התגבש הגרעין של קיבוץ ג'.

שם, בעפולה, ליד ערש התנועה הקיבוצית, התנסתה בקושי האדיר של השנים הראשונות. ראה זה פלא, בארכיון מצויים בין הכתובים שלושה דפי עדות – מלים של חנה.

הקושי נתן את חותמו, והיא לא יכלה לשתוק אותו:

 

"עבודתי הראשונה הייתה בחצץ. הייתה זו עבודה קשה ביותר.

קודם כל לא הייתי רגילה בכלל לעבודה קשה, ושנית התנאים היו קשים. לא היו עדיין עצים נותני צל, ולא היו מים להרוות את צימאוננו.

ישבנו שמונה שעות על הכביש, בשמש הלוהטת והפטיש בידנו.

היו מביאים גושים גדולים של אבן בזלת שחורה וקשה, ואנחנו ישבנו על ערימות האבנים, דפקנו בפטישים על הגוש הגדול של אבן הבזלת ופוררנו אותה לאבנים קטנות- לחצץ... הייתה זאת עבודה קשה ומפרכת..."

 

8 שנות עבודה מפרכת – לפני העלייה על הקרקע!

ומה על השנים אחר-כך? מה על החיים על הגדעה הקרחת,

העבודה במטבח, בבתי הילדים, במחסן הבגדים, בכל מקום שנתבעה לשמש בו? (רק בערוב ימיה זכתה לעבוד בנינוחות כמטפלת באולפן.)

הילדים הרי לא היו ממש שלה...

איתן עזב את הבית כבר בהיותו בן 11, להתחנך "בחינוך- המשותף" במשמר העמק!

אולי בזכות זה זכתה להלין אותו בחופשים (אחת לשלושה חודשים!)

בצריף שלהם, שלה ושל ביביק. גם יוסי ואברהם, שנולדו בהפרשים של 6 שנים, זוכרים עדיין את התקופה הקשה ההיא – תקופת "המוטיבציה הגדולה!" ובכל זאת ידעה ליצור להם "בית" – מן הבית שעזבה בעיר קוטי שבגליציה לשנות הכשרה, וגם ללימודים בקורס אחיות בוינה שלא זכתה להשלים- ירשה את החום והדאגה.

לא, לא חם גלוי- החלוצים היו מאוד מאופקים באשר לילדיהם, ובכל זאת- בית, למרות ההקרבה הגדולה. חותם התקופה ניכר בחיי המשפחה.

הוריה של חנה גלסברג וגם אחיה מתו במלחמת בעולם השנייה. שני אחים ואחות עלו אחריה לארץ וניצלו מגורל זה. מעט מאוד מסיפור המשפחה סופר לילדים ב"חצר"- איפוק אכזרי, זה מה שקרה בגלל היותם חלוצים.

את ביביק הכירה חנה עוד בהכשרה, ברומניה. ביחד עמו עבדה בחיפה בריצוף ובכל עבודה קשה! סייעה לו, נפש אילמת, ובצאתו ובבואו מתפקידיו החברתיים.

הם כיבדו זה את זה, תמכו זה בזה. גם כשהרבתה להתלונן על מיחושים- תוצאת השנים המפרכות- וכשהתקשו חבריה לסייע לה, עמד ביביק לצידה, טיפל בה, אלא שהלך לפניה לעולמו...

 

תופעה אנושית שקשה להתמודד עמה: אנשים נשארים בחיים, ולמעשה אינם...

 

המשוררת נתנה לכך ביטוי:

" כך עוברים הימים והחיים ההומים...

אוזלים בלאט מאיברי, ניגרים כדם.

 

שלום לעָפָרָה!

 

14.1.1997 כתבה לינה דר