קדיש
יתגדל ויתקדש יקר האדם,
אשר הלך איתנו במישור
ועוולה לא נמצאה בשפתיו.
ישתבח הקיבוץ בבניו
ששיקעו מחילם ללא חסך,
משחר ילדותם ועד אביב ימיהם
וגמולם - טעם חייהם.
ואם תמו חיים של טעם,
חיי בן שגדל בשדותינו כצמח השדה, 
   
לא נפקד זכר פועלם.
כי דרך נעורים לא תאבד
ותוחלת זיכרון נפלא תעמוד לעד.
כי חוק הוא מאז ומעולם,
שזכר מעשיו של אדם,
יהיו צרורים בצרור החיים
וחתומים בשלשלת המשכם.
קיבוץ מעברות מעלה זכר יקיריו,
במעשה החיים והשלום.
יתגדל ויתקדש אמת האדם.

 

 

לומניץ שולמית9.8.1922 - 10.12.1999

לומניץ שולמית

שולמית,

אומר לך שלום בפעם האחרונה אחרי כמעט 65 שנה של חברות וידידיות, של דרך משותפת מאז. ידענו שהיום קרב ובא – אבל כל כך קשה להיפרד.

נפגשנו כאשר משפחותינו עקרו מערי שדה בגרמניה אל מטרופולין, שבה קהילה יהודית גדולה וכן בתי ספר יהודיים.

שולמית לפרנקפורט מקרלסרוהה עם אמה ואחיה הצעיר ממנה. האב, אליו הייתה קשורה מאוד, נפטר מספר שנים קודם לכן ואבדה זו היתה קשה ביותר עבורה.

היא הייתה חברה בתנועת הוורקלויטה וכך הצטרפה מיד לקן בפרנקפורט. מצאנו עצמנו יחד בתנועה וגם באותה כיתה בבית הספר. מכאן החלה חברות אמיצה בין חברי הקבוצה החינוכית בתנועה- חברות שהביאה את שולמית וכמעט את כל חברי הקבוצה יחד אל עליה במסגרת עליית הנוער- לקיבוץ מעברות, בפברואר 1939, ערב מלחמת העולם.

אמה של שולמית נפטרה בגרמניה בזמן המלחמה ולפני שילוחה למחנה ההשמדה. האח הצליח להגיע לבלגיה- אך לא ניצל ממותו במחנות. שני האירועים האלה השפיעו קשות ועמוקות על חייה של שולמית- היא נשארה לבדה ממשפחתה הקרובה.

ההסתגלות לחיי החברה הקטנה והצפופה, שלא ידעה להתחשב בבעיות הפרט ודרשה הליכה בתלם עם כולם, הייתה קשה ביותר יחד עם המאבק על רכישת שפה חדשה ומשטר של לימודים ועבודה.

עבודתה הראשונה הייתה בבישול במטבח ולאחר תאונת עבודה, בה אבדו שתיים מאצבעותיה, עברה לעבודה בגן הירק. למרות הקושי העצום והסבל הכרוך בכך, התמידה במשך שנם בעבודה זו ורכשה ידע ראשון שהביא אותה לאחר מכן ללימודי הביולוגיה. ושולמית אהבה ללמוד! כהכנה להדרכת חברת נוער יצאה ללימודים. לאחר מכן לפקולטה לחקלאות ברחובות ומאוחר יותר התקבלה ללימודי ביולוגיה בבר אילן. למרות שלא הייתה מצוידת בתעודת בגרות. – מכאן החלה עבודתה כמורה ומחנכת ב"מוסד", מורה שזכתה להערכת כל תלמידיה וחבריה לעבודה. היא השקיעה את כל כולה בהכנת החומר מתוך שאיפה מתמדת לחדש ולגוון.

את משפחתה המאושרת בנתה מאוחר- כאשר כולנו- חבריה- כבר היינו הורים לילדים. ואושרה היה עצום כשנולדו הילדים וכשגידלה אותם יחד עם בנימין. היא שמרה על אומץ ומסירות אין קץ בגידול ילדיהם גם בשנים בצל המחלה המאיימת.

ביתה בחדר בצריף שימש במשך שנים בית-ועד לחברי ההשלמה, עם שתית הקפה והדיונים על עולם ומלואו ובעיות הקיבוץ, מידי מוצאי שבת לפני השיחה – דיונים שלא פעם הכריעו את החלטות השיחה.

וכך היא נשארה – תמיד חבר נפלא לשיחה, קשובה לכל אדם ולבעיות הקיבוץ.

ליניב, ליובל ולעלוית ולנכדים – זכרו תמיד את אמא הנהדרת, הדואגת ומוכנה לעשות למענכם כל דבר – עד יומה האחרון.

שלום לך שולמית!

 

אורה לכיש 12.12.1999

 

 

אמא,

בחודשים האחרונים פתחנו כל בוקר בשיחת טלפון: את שואלת איך הילה ישנה, ואם גם אני הספקתי לישון. ואני שואלת מה שלומך ואיך עבר הלילה?

ואת עונה ואומרת לי שהלילה היה קשה אבל עכשיו לאה עזרה לך להתארגן, והלנה שמה פרחים בצנצנת והנה את כבר יושבת בכורסא ונהנית מהיום החדש. והקול שלך מלא אופטימיות, בעת שאת מציינת את השמחות הקטנות הצפויות גם ביום הזה. והמילים מכירות תודה לחברות שעוזרות לך למלא בתוכן ימים לא קלים.

כל בוקר אני נדהמת מחדש איך את מצליחה להמשיך ולהחזיק את הראש למעלה גם כשהגוף הוגד. ואני יודעת שככה היה תמיד. החיים זימנו לך ניסיונות ואת התמודדת. בילדותך כשאביך נפטר, כשנפרדת ממשפחתך ועלית לארץ, וכשהגעת לארץ זרה בודדה לגמרי, את התחלת הכל מחדש ובנית את חייך כך שיהיו מלאים בתוכן ואהבה.

גם שנים אחר כך כשהתאלמנת וחלית בסרטן תמיד שמרת על אופטימיות והמשכת להעניק לכולנו למשפחה ולחברים מהאהבה, החם והידע שמילאו אותך.

וכל בוקר לרגע אחד אחרי שדיברנו, אני עוד האמנתי שאולי גם הפעם תנצחי במאבק. בבוקר יום שישי שוב לא עמדו לך כוחותיך, והלב נדם.

נהוג לומר נפש בריאה בגוף בריא. אבל את נאבקת 20 שנה לשמור על נפש בריאה בגוף חולה וכואב. זהו עכשיו גם לך מותר לנוח, השלמת את הדרך בכבוד, הזית שגידלת על קיברו של אבא יצל עכשיו גם עליך, ואנו הבנים והנכדים ניקח אתנו תמיד את הזיכרון החיוך והעיניים המאירות האומרות לנו שהכל בסדר ועוד יהיה טוב.

 

עלוית.