קדיש
יתגדל ויתקדש יקר האדם,
אשר הלך איתנו במישור
ועוולה לא נמצאה בשפתיו.
ישתבח הקיבוץ בבניו
ששיקעו מחילם ללא חסך,
משחר ילדותם ועד אביב ימיהם
וגמולם - טעם חייהם.
ואם תמו חיים של טעם,
חיי בן שגדל בשדותינו כצמח השדה, 
   
לא נפקד זכר פועלם.
כי דרך נעורים לא תאבד
ותוחלת זיכרון נפלא תעמוד לעד.
כי חוק הוא מאז ומעולם,
שזכר מעשיו של אדם,
יהיו צרורים בצרור החיים
וחתומים בשלשלת המשכם.
קיבוץ מעברות מעלה זכר יקיריו,
במעשה החיים והשלום.
יתגדל ויתקדש אמת האדם.

 

 

בר און אבנר17.7.1921 - 27.5.2005

בר און אבנר

על הקבר של אבנר                                                                                       28.5.2002

התאספנו כאן היום להיפרד מחבר, אדם שקט וצנוע, חושב ומתחשב, חרוץ ופעיל, ובכל זאת, נכבה אל הכלים, אך קודם כל חבר, חבר לדרך המשותפת שלנו מזה 60 שנה, חבר קיבוץ שורשי, חבר לעבודה, חבר לקבוצתנו, שכן, ויחד עם מינה, חבר ותומך אישי.

אבנר נולד בברלין ב- 17 ליולי 1921 כבן לזוג הורים עובדים ליברליים בהשקפתם. הוא התחנך וגדל בסביבה משפחתית טיפוסית יהודית-גרמנית.

את ראשית חינוכו קיבל בבית ספר יסודי רגיל, אך הודות לציונים טובים, התקבל להמשך לימודיו בגימנסיה יוקרתית מאד. בהיותו בן 11 הציע לו נער קצת יותר מבוגר ממנו, להצטרף לחברת נוער יהודית. אבנר נענה ברצון ומאז ועד סוף ימיו, הוא היה נאמן לדרך, אם כי באותה התקופה מטרות חברות הנוער היתה בעיקר ההגשמה של חיי נעורים משותפים. בתור נער מתבגר, אבנר היה ער לעליית הנאצים לשלטון והתגברות האנטישמיות סביבו, ועל כן הודיע להורים יום אחד על עזיבתו את בית הספר, רגע לפני שיגרשו אותו ממנו רק בגלל היותו יהודי. הוא עבר לבית ספר יהודי ובמקביל התעצמה הפעילות התנועתית, כשהטיולים והמפגשים היו לא פעם מלווים בהתנפלות של אספסוף נאצי או מעצרים של המשטרה. אבנר בעצמו ציין, כי הפעילות התנועתית בנעוריו הניחה את יסודות השקפת עולמו.

בשנת 1934 פוטר אביו של אבנר מעבודתו ולמרות ניסיונות שונים של האב לפרנס את המשפחה, נעשה הדבר קשה מיום ליום, לכן החליט אבנר לעזוב את בית הספר אחרי 9 שנות לימוד ולעזור להורים. הוא בחר ללמוד את מקצוע הסדר, כי לדודו היה בית דפוס ועוד אז, בשנת 1936, האמינו יהודים רבים לתומם שאולי בכל זאת ישתנה המצב, ואבנר יוכל, יחד עם בן דודו, להשתלב בעסק המשפחתי. בשנים אלה הוא ביסס את הרקע התרבותי והאומנותי והרחיב את ההשכלה הכללית שלו, כי הפרדוקס היה שדווקא בשנים אלו של השתלטות הנאצים, שגשגו החיים התרבותיים של הקהילות היהודיות.

התנועה ירדה למחתרת והיהודים הבינו שעליהם לברוח כדי להינצל, אך הרוב במשפחתו של אבנר לא הצליחו בכך. אחרי "ליל הבדולח" שוטטו הוא ואביו במשך 3 לילות בחוצות ברלין, וכך לא הובלו עם אלפי היהודים למחנה ריכוז. דוד אחד, שהגיע להולנד שלח לאבנר בדרך לא דרך דרכון מזויף והנער בן ה-17 אמנם נכנס להולנד ברכבת, אף נתפס וגורש בחזרה לגרמניה ברגל! הדוד בהולנד, יחד עם משפחתו, כולל סבתא של אבנר, נספו מאוחר יותר בשואה. מרגע זה נמשכו ביתר שאת המאמצים של המשפחה לחפש ארץ הגירה, אך המכתבים ששלחו למכרים בכל העולם נשארו ללא מענה. אבנר הספיק להיות 3 חודשים בחוות הכשרה חקלאית, כאשר השיג אותו מברק מההורים שקרוב רחוק הצליח לסדר להם, על ידיד שוחד כמובן, אשרת כניסה לצ'ילה. הוא עמד בפני דילמה קשה: לוותר על דרך ההגשמה החלוצית ולהתלוות להורים? הוא הכריע ונסע לצ'ילה, זאת כי היה צריך לעזוב את גרמניה כמה שיותר מהר, וכבן יחיד ראה את חובתו לעמוד לצד ההורים בימים הקשים. בנובמבר 1939 המשפחה עזבה את הרייך השלישי, כבר תוך כדי מלחמה, ועלו על אנייה איטלקית, עם 30 מרק בכיס, עד אשר הגיעו לצ'ילה התגלתה פרשת השוחד של קניות הויזות, השר האחראי נאלץ להתפטר, ואחרי משא ומתן בין השלטונות לבין הקהילה היהודית הובלו המהגרים תחת משמר של הצבא לדרום צ'ילה, עם איסור לחזור למרכז הארץ.

משפחתו של אבנר ירדה מהרכבת, לפי בחירתם, בעיירה קטנה, שם התקבלו 220 הפליטים בחום על ידי הקהילה הקטנה המקומית, כעבור יומיים בלבד אבנר מצא עבודה בבית דפוס והם הצליחו בארץ זרה לחלוטין להישאר על פני המים. אחרי חילוף מכתבים של שנה שלמה עם חברי התנועה בסנטיאגו, אבנר בא לביקור ונדלק. הוא החליט להשתקע בעיר הבירה, בה הוא נעשה מהר מאד אחד הפעילים המרכזיים והמובילים בתנועה, והוא בן 20. לפי דבריו הוא, עד עלייתו ארצה, במשך 8 שנים, נהפכה התנועה לביתו השני.

בשנת 1946 אבנר מתחתן עם מינה, המורה לעברית שגייס עבור התנועה, ויצאו יחד להכשרה החקלאית. שערי הארץ היו נעולים, ועל כן התקיימה הקבוצה שלנו כקבוצה שנה נוספת בעיר. אלא שנות ההתגבשות שמחזיקה מעמד עד עצם היום הזה ובה היה לאבנר תפקיד מכריע. כיצד נוכל אנחנו והמשפחה להמשיך בלעדיו? רק בהתחשב עם העובדה שהוא היה רוצה שמינה תהיה מטופלת כפי שהיא, ושהחברות בקבוצתנו תמשיך, ושהקיבוץ יהווה משענת כפי שתמיד היה. זאת צוואתו.  זכרו לא ישכח.

 

שונה אפרתי.