קדיש
יתגדל ויתקדש יקר האדם,
אשר הלך איתנו במישור
ועוולה לא נמצאה בשפתיו.
ישתבח הקיבוץ בבניו
ששיקעו מחילם ללא חסך,
משחר ילדותם ועד אביב ימיהם
וגמולם - טעם חייהם.
ואם תמו חיים של טעם,
חיי בן שגדל בשדותינו כצמח השדה, 
   
לא נפקד זכר פועלם.
כי דרך נעורים לא תאבד
ותוחלת זיכרון נפלא תעמוד לעד.
כי חוק הוא מאז ומעולם,
שזכר מעשיו של אדם,
יהיו צרורים בצרור החיים
וחתומים בשלשלת המשכם.
קיבוץ מעברות מעלה זכר יקיריו,
במעשה החיים והשלום.
יתגדל ויתקדש אמת האדם.

 

 

בן-שלום גדעון19.12.1930 - 21.12.1996

בן-שלום גדעון

גדעון, חבר טוב שלנו,

הרשה נא לי גדעון לכנות אותך "גדעון חברי הטוב", גם אם רחקנו בנסיבות החיים להיות שכנים של חולין. הרשה נא לי לשוחח מעט אודותיך, ואנא חדל מן החיוך, ספק מעודד ושובב – "ספרי, ספרי!" וספק מניד ראש ואירוני ומוסיף תנועת יד עייפה – "וכי מה יש כבר לספר"...

הכרתי את גדעון כשהצטרף אלינו לפני שנים רבות, בבואו מקיבוץ נחשון להקים משפחה עם רותי. עד מהרה נודע לי כי באנו מ"תבנית נוף מולדת" דומה: גדעון בא מבין עצי הפרדס האינסופי, המנוקד זהוב, שסביב פתח-תקווה. הוא בא מן השלווה, והאיום בצידה, של צקצוק המשאבות הערביות בטרום-המדינה, מן הוויה התנועתית בקן השומר-הצעיר, וראש לכל – ממשפחה צנועה, הורים-חלוצים, שגם אם נטשו הוויה גלותית מאחור, ידעו לשמור ולהוריש לילדיהם את קדשי האומה האמיתיים – את ערכי האדם, את הספר והשפה, את הזיקה למלה שיש לה כיסוי. "הגשמה" היתה על-כן מלה קדושה, שקשרה באופן טבעי ונכון את מסורת ישראל עם מסורת תנועת הפועלים:

מאז יצא גדעון אל הקיבוץ, ראינו את ידיו משוחות תמיד בשמן מכונות. בחלותו, כשנאלץ להסתפק בשולחן המשרדי שם, במוסך, ראיתיו  לראשונה, והן טהורות... גדעון היה איש עבודה.

הוא רצה ללמוד. כה רצה ללמוד. לא, לא משהו ש"כדאי" ללמוד. ללמוד תורה! תמיד הבטיח לעצמו, כי עם זקנה ישוב את ספסל הלימודים. והוא לא זכה. עול עולם מלא על כתפיו, נשא בפרנסת מעברות והמשפחה, מילא תפקידים רבים מספור. בהיותו מזכיר הקיבוץ ראינו אותו וקומתו שחה מעומס התפקיד, מן האחריות, ותמיד חשנו, כי פעל בהכרה מלאה בהיותו שלם עם האידיאל הקיבוצי. אולי מוזר לדבר כך היום, אבל כאיש מצפוני מאד חי גדעון את חיי הקיבוץ כפי שצריך לחיותם. גדעון היה איש יפה-נפש. הוא חי בקדושה את חייו החילוניים. כך שצח בחג, והיה אך שמח, כשהוא מזמר בשמחתו, משתף בה את כולנו. רותי, שבאה משם, מן היתמות של מלחמת העולם, ספגה ממנו אמונה וכוח. כזה אני זוכרת את גדעון בצעירותו.

אבל יש חלום ויש שברו. בשנים האחרונות נשא גדעון בנטל האכזבה. אולי אין להתייסר הרבה כל-כך על אורחות-עולם, אבל הוא התייסר. עד מה התייסר. ובא תורה של רותי להעניק לו מכוחה, מן החיוניות המחושלת שבה.

הילדים אירית, מיכל, עוזי – גדעון אהב אתכם עד ככלות הנפש. בשיחתנו האחרונה הביע תקווה, כי אכן, תהיו בטוחים בין החיים. הוא ידע, כי הרגישות איננה מתכון לחיים מחוסנים, אבל שמח ברגישותכם, במורשת ההיסטוריה והתרבות היהודית שכולכם ספגתם בזכותה. הוא ידע שגם הנכדים יהנו מן היין המשומר הזה.

גדעון, אני מבקשת מחילה בלשון של חולין על קברך. אך שלשום באתי אליך, בשאריך כוחך אמרת לי: "איחרת"... אמת גדעון, איחרתי, החמצתי. רבות עוד יכולנו לשוחח בשנים של זקנה שלווה. לא כך נגזר.

 

לינה דר  22.12.1996