קדיש
יתגדל ויתקדש יקר האדם,
אשר הלך איתנו במישור
ועוולה לא נמצאה בשפתיו.
ישתבח הקיבוץ בבניו
ששיקעו מחילם ללא חסך,
משחר ילדותם ועד אביב ימיהם
וגמולם - טעם חייהם.
ואם תמו חיים של טעם,
חיי בן שגדל בשדותינו כצמח השדה, 
   
לא נפקד זכר פועלם.
כי דרך נעורים לא תאבד
ותוחלת זיכרון נפלא תעמוד לעד.
כי חוק הוא מאז ומעולם,
שזכר מעשיו של אדם,
יהיו צרורים בצרור החיים
וחתומים בשלשלת המשכם.
קיבוץ מעברות מעלה זכר יקיריו,
במעשה החיים והשלום.
יתגדל ויתקדש אמת האדם.

 

 

מיטלמן פניה28.8.1908 - 15.2.1995

מיטלמן פניה

16.2.1995

באתי להיפרד היום מאמא שלנו.

למעשה הפרידה החלה לפני הרבה שנים עם פטירתו של אבא שלנו, לזכור את אמא במיטבה צריך ללכת אחורה בזמן.

המשפחה שלנו היתה משפחה קטנה, חמה ודואגת לנו ואחר-כך לבנינו, נכדיהם. מרכז המשפחה היה אבא, הוא שקישר בין חלקי המשפחה וקירבם ואילו אמא לידו איתו לצידו. הוא היה מרכז חייה וכל עולמה. מרגע פטירתו נסגרה בביתה אפילו בשנים שעדיין מצבה היה טוב. בקשתי ממנה, לא פעם, להנות מאתנו המשפחות שהקמנו מ- 8 נכדיה ומאוחר יותר מהנינים שנולדו אבל ראיתי והרגשתי כל הזמן שהנאתה לא שלמה, שאיננה יכולה לשמוח באמת ומכל הלב מאז פטירת אבא, שהיא כאילו מחכה כל הזמן להפגש איתו.

איפה שהוא חשבתי שפונקה כל כך כל הזמן כשההגה בחייה נעלם נשמט גם הטעם לחיים. על כן נשאר לזכור שנים עברו, דאגה לנו גם אנחנו גדלנו מפונקים על ידי ההורים, מסירות בעבודה, צניעות, אהבת קריאה בעיקר התרפקות על התרבות והספרים עליהם גדלה(רוסית) התכנסות בבית, במשפחה כמרכז.

לבנים שלנו, של שמואל ואתי, הנכדים, אנא זכרו, הבוגרים שבכם במיוחד את סבתא שהיתה בריאה, אוהבת ואכפתית למה שקורה לכם. נוחי בשלום אמא שלנו, על יד אבא שאותו כה אהבת.

כשנפרדתי ממך אתמול נראית כה שלווה ונינוחה כמו ידעת שהגעת לסוף הדרך למקום לו חיכית להגיע.

ומילה אחרונה של תודה גדולה לצוות הסיעוד. שנים הרבה בילתה אמא בסיעוד גם כשהיתה בביתה וגם בבית הישן ועכשיו בבית "שיזף" כל פעם שבאתי לבקרה, ראיתי וחשתי בטיפול המסור שהוגש לה, בסבלנות, בחיבה ובהמון תשומת לב. אני יודעת שזו עבודה לא קלה והדרך בה טפלתם נתנה לי הרגשת בטחון וחוסר דאגה, ידעתי שהיא מטופלת כמה שאפשר יותר טוב.

ועל כך תודה מכל הלב. אוהבת ונפרדת נורית.

 

 

פרדה מפניה מיטלמן

מפניה מיטלמן נפרדנו למעשה זה מכבר. בדעיכה איטית וממושכת, שהחלה כמעט מאז מותו של מאיר, באבלות שאין לה נחמה, נפרדה פניה מאיתנו. ובכל זאת, רוצים אנו לעשות עימה חסד של אמת, ולשוב לראותה כפי שהייתה בעבר. לעשות עימה חסד ? לא ולא, לעשות חסד עם עצמנו מעבר להשלמה עם מה שמעוללים לנו החיים, על כל התהפוכות שבהם, יושב בכל אחד מאיתנו הזכרון, עד המלך, מי שמשיל קליפות שהגסו את לבנו.

הבה נתבונן, הבה נזכר בהערכה במי שהיתה פניה: ברון (מיטלמן) פניה נולדה באוגוסט 1908 במוגילוף שברוסיה, להוריה – שמואל ורוזה. את מאיר, שותפה האהוב לחיים, הכירה כשעברה לחוטין, שבסרביה. עד מהר נפרדה ממנו, כאשר עלה כחלוץ לא"י ב- 1931. היא סיימה בינתיים את לימודיה בגימנסיה (12 שנות השכלה – לא כל אחד זכה אז לכך). החלה לעבוד לפרנסתה כפקידה. ההיכרות המוקדמת עם מאיר היא שטוותה את חוטי הקשר שלה עם השוה"צ, משנת 1934. ב- 1936 "איפשר" הקיבוץ למאיר לנסוע לחו"ל (מחווה יקרה), ולהביא עימו את פניה למעברות. פניה לא עברה הכשרה חלוצית כחברים אשר מצאה בקיבוץ, אולם עד מהרה השתלבה בחיים החדשים. בספטמבר 1936 התקבלה כחברה.

ככל שאנחנו מתעניינים, אין אנו יודעים די את העוני, הדחקות והמצוקה החברתית, שהיו מנת חלקם של הראשונים. זיכרון שנות ה- 30 וה-40 מעלה בכל אחד מן הנשארים עדיין בינינו תמונות ושברי מעשים קשים כל-כך! השותפות היתה צורך חיוני. היא לא נכפתה עליהם, אלא נתנה כח לעמוד בקשיי היום, למרות היותה חרב פיפיות. ומי ראה ואינו זוכר את מאיר המרקד הורה בעוז ובהשראה כמעט חסידות ?... פניה היתה גאה במאיר – ממנו למדה את אורח החיים בקיבוץ, את ההווי שהיה זר לה. היא העריצה אותו, והוא החזיר לה אהבה ודאגה.

חכמת חיים רבה היתה בה, חריצות, יושר לב. חברותיה מספרות על שנינותה הרבה, על חריפותה. כחלוצה אמיתית, לא פיתחה פניה את התכונה הזאת לכדי מקצוע. למן בואה התמסרה כולה לעבודה, ובלי מלל, בעשייה, עבדה שנים ארוכות בלול, בשפניה (האם זכור עדיין ענף כזה?), במטבח, במטבח הילדים ובבית הילדים. מספרות ארנסטה ורחל דניאל: פניה היתה משכילה, שלטה ברוסית ורומנית. קראה הרבה. התעניינה בפוליטיקה, עבדה בלול, כמו הצוות כולו, מחושך עד חושך – והן מפליגות בפרטי האפרוחיה אשר "בשכונת קוקוריקו" הזכורה לטוב. ואילו שרה בורשטיין מעלה על נס את עבודתה במטבח הילדים – זריזה, נאמנה, אחראית לברק ולניקיון המופתי. פניה היתה חברה מצפונית, אומרת שרה, וערך העבודה היה עליון בשבילה, ותמיד – בחיוך.

בשנות ה- 90 , בעמל, מזכירה שרה, עדיין ריחף החיוך הזה, שובה הלבבות על שפתיה, כשעבדה בגלגול חוטים, ליד הנול. יותר מכול נהנו מנאמנותה הילדים – "נורקה" ושמואליק. היא העריצה אותם. היום אנו משננים תורה מלומדה, שיש לשדר לילדים אמונה ביכולתם. פניה, איך אומרים – עשתה זאת "מן המותן" היא היתה בטוחה בילדיה, שהם מוצלחים ביותר. מסכמת ארנסטה: היא הקימה משפחה יפה, - מה שמזכיר לנו מיד גם את לייקה הכלבה, שנהנתה גם היא מן החום הזה.

יושבת בית היתה פניה, ושימשה עמוד תווך למשפחה בשנים שבהן שימש מאיר בתפקידים שונים. וכך, אם ואישה טובה, פועלת חרוצה וחברת קיבוץ חלוצה, נזכיר את פניה, נלווה אותה היום לבית עולמה.