קדיש
יתגדל ויתקדש יקר האדם,
אשר הלך איתנו במישור
ועוולה לא נמצאה בשפתיו.
ישתבח הקיבוץ בבניו
ששיקעו מחילם ללא חסך,
משחר ילדותם ועד אביב ימיהם
וגמולם - טעם חייהם.
ואם תמו חיים של טעם,
חיי בן שגדל בשדותינו כצמח השדה, 
   
לא נפקד זכר פועלם.
כי דרך נעורים לא תאבד
ותוחלת זיכרון נפלא תעמוד לעד.
כי חוק הוא מאז ומעולם,
שזכר מעשיו של אדם,
יהיו צרורים בצרור החיים
וחתומים בשלשלת המשכם.
קיבוץ מעברות מעלה זכר יקיריו,
במעשה החיים והשלום.
יתגדל ויתקדש אמת האדם.

 

 

מילר אניטה26.7.1922 - 7.5.2000

מילר אניטה

פרידה מסבתא אניטה

יום ראשון 7.5.00. קמתי בבוקר עם אותה הרגשה כמו בכל בוקר של יום ראשון, תחילת שבוע . אף פעם אתה לא חושב שמשהו יקרה לך, מין שבוע מושלם כזה... אתה רק חושב, רק חושב. ואז, בבת אחת העולם נהפך, היה לילה קשה – סבתא נפטרה. זה לא יכול להיות, לא לה, לא לנו, פשוט לא!

כל מה שנותר לך באותו רגע זה לבכות. לבכות, לבכות. לבכות עליך, לבכות על סבתא, על סבתא שלי. ואתה לא מאמין, והלב לא מעכל, והראש צונח, בורח למקום אחר, יותר טוב, שבבוקר של תחילת שבוע לא יגידו לך שמישהו הלך ולא תראה אותו שוב, אולי בחלומות. אתה רוצה לברוח למקום יפה, בלי מלחמות ותאונות ומוות. אולי פשוט אין מקום כזה ?

זה לא הגיע לה, היא עזרה, היא תמכה, היא עזרה בכל צרה, בכל פגיעה, בכל כאב.

בחגים העניקה את אהבתה, ובכל זאת זה קרה. אחרים היו אומרים שהיא עבר, שהיא כבר לא פה. הם טועים, הם לא מבינים, רק כשזה מגיע אליך אתה מבין את עוצמת המכה. זה לא מתאפשר לדבר עליה בעבר, "הייתה" – היא עדיין!

אתה רואה את כולם בוכים ובא לך לאבד את השפיות, להחזיר אותה, שהכל יימנע. אבל אתה לא יכול.

הגעגועים יישארו כי זה כל-כך חזק וזה משתלט עליך, וכמה שתנסה להפנים, זה יתחזק יותר ויותר.

סבתא, תזכרי שאנחנו פה, מתגעגעים ואוהבים עד אין סוף. הלב שלנו לא ישכח, הוא רק ינסה להדחיק והראש ינסה לברוח למקום אחר. תשמרי עלינו, ותאהבי אותנו כמו שעד עכשיו. ותנוחי על משכבך בשלום.

"תחילה בוכים, אחר-כך הבכי מתאבן, וכל מה שזוכרים זה תמונה מאלבום ישן, תמונת ילדות. ילדות נשכחת...

באהבה ממני, שלך לתמיד, נכדתך דורין.