קדיש
יתגדל ויתקדש יקר האדם,
אשר הלך איתנו במישור
ועוולה לא נמצאה בשפתיו.
ישתבח הקיבוץ בבניו
ששיקעו מחילם ללא חסך,
משחר ילדותם ועד אביב ימיהם
וגמולם - טעם חייהם.
ואם תמו חיים של טעם,
חיי בן שגדל בשדותינו כצמח השדה, 
   
לא נפקד זכר פועלם.
כי דרך נעורים לא תאבד
ותוחלת זיכרון נפלא תעמוד לעד.
כי חוק הוא מאז ומעולם,
שזכר מעשיו של אדם,
יהיו צרורים בצרור החיים
וחתומים בשלשלת המשכם.
קיבוץ מעברות מעלה זכר יקיריו,
במעשה החיים והשלום.
יתגדל ויתקדש אמת האדם.

 

 

ארדיטי לואיזה2.2.1907 - 14.9.1992

ארדיטי לואיזה

מרי אשכנזי על לואיזה

דמות קטנה, שקטה, מסורה ללא גבול לכל מה שעשתה. חרדה תמיד, קפדנית מאד. לואיזה הלולנית שנים רבות-רבות. השכמות מוקדמות, עבודה קשה בחום ובקור שעות רבות. אני הכרתי אותה בעבודה במטבח. ב-05:00 בבוקר, כל עוד אנו עונדים את הסינור, היא מכריזה:

"היום לא נספיק את ארוחת הצהריים".

ואני, בבורותי הגמורה על בישול, ניחמתי ועודדתי אותה. כי במציאות הארוחה תמיד-תמיד הייתה מושלמת הרבה לפני זמן הארוחה, הודות למסירותה ולעבודה הקשה שהשקיעה.

שנים רבות במתפרה תרמה מכוחה בקונפקציה, כשעדיין תפרו שם הכל לבני הנעורים ובגדי עבודה לחברים.

וכך היא כותבת ב"מחברות הקיבוץ":

"בימים הראשונים בקיבוץ היה לי מאד קשה להסתגל לעבודה הפיזית. עבדתי בכביסה ובמשק בית 'עבודות חוץ'. התרגלתי מאחר שהייתה לי הרגשה פנימית שאין זה קשה אם אוהבים לעבוד".

נפגשנו שוב יום-יום בבית "עמל". לואיזה נהנתה לעשות חיות משחק והקפידה לבוא לבזארים, לבדוק ולשמוח כשהילדים אהבו את עבודתה.

סקרנותה בזמן העבודה הייתה רבה. רצתה לדעת הכל.

הערצתה לְבַנֵיהַ, דאגתה להם, אהבתה לנכדים ולנכדות שלה, היו נושא שיחה קבוע.

חשבתי – לו הם ידעו כמה היא חושבת עליהם, כמה הרבה אהבה יש בגוף הקטן הזה בשבילם, אפשר היה לבנות אולמות.

והנינים – איזה אושר! כשעוד היו עוּבָּרִים ברחם אימם, דאגה שיסרגו להם סוודרים יפים – מתנה ממנה לכשיוולדו.

בבית הסיעודי הרגישה נהדר. בכל ביקור הייתה אומרת לי: "מטפלים בי כמו במלכה!" הייתה גאה גם במשפחה, שכל שבת משתפים אותה במפגשים משפחתיים ובימי ההולדת של הנכדים והנינים. זה הזין אותה ופיצה אותה על הכאבים ופגעי הטבע שהתאכזרו לה.

לואיזה נולדה בשנת 1907. מסיפורהּ ב"מחברות הקיבוץ" למדתי שגדלה במצוקה כלכלית והתייתמה מאביה בגיל שנתיים.

את אליעזר הכירה דרך עבודתה בתנועה וארצה הגיעה כשליחת ויצו ב-1932.

אהבתי אותך. אזכור את הנתינה האדירה שלך, את הרצון לתרום לכלל ולקיבוץ ולא פעם תפסתי את עצמי אומרת-משתאה עליך:

דור אחרון – איפה אנחנו? איפה הם?

 

מרי אשכנזי.