קדיש
יתגדל ויתקדש יקר האדם,
אשר הלך איתנו במישור
ועוולה לא נמצאה בשפתיו.
ישתבח הקיבוץ בבניו
ששיקעו מחילם ללא חסך,
משחר ילדותם ועד אביב ימיהם
וגמולם - טעם חייהם.
ואם תמו חיים של טעם,
חיי בן שגדל בשדותינו כצמח השדה, 
   
לא נפקד זכר פועלם.
כי דרך נעורים לא תאבד
ותוחלת זיכרון נפלא תעמוד לעד.
כי חוק הוא מאז ומעולם,
שזכר מעשיו של אדם,
יהיו צרורים בצרור החיים
וחתומים בשלשלת המשכם.
קיבוץ מעברות מעלה זכר יקיריו,
במעשה החיים והשלום.
יתגדל ויתקדש אמת האדם.

 

 

שוטוב גרישא21.8.1906 - 24.9.1989

שוטוב גרישא

אבא איננו!

למעשה כבר שנים שאבא איננו איתנו. בגיל די צעיר פגעה בו מחלה שעדיין לא פענחו מה גורם לה. פגעה דווקא במוחו המבריק.

הוא חי אבל בעולם שלנו לא היה חלק בו. אבא אף פעם לא התאונן לא קיטר לא הרע לאיש, כמעט גם לא כעס על אף אחד. תמיד גם בהיותו צעיר היה לו עולם עשיר ומלא משלו. כשהייתי קטנה – אבא שנים לא היה בבית וכשהיה בא היה לוקח אותי על כתפיו הרחבות לכל מני מקומות מסתוריים, ורק יותר מאוחר מחבריו נודע לי מה היו עסוקיו. הוא היה איש קשר באוניות שהביאו עולים – בעליה הבלתי לגלית, ואח"כ לימד מורס במחתרת – את אנשי ההגנה.

אבא היה אינציקלופדיה מהלכת, הכול הוא ידע שפות רבות דיבר. לא הייתה שאלה שלא ידע לענות לי עליה ולא רק לי – לכל שואל. עם כל השקט והצנעה שלו – תמיד היה מוכן לעזור, לתת כתף לכל אדם בכל מקום. רק לעצמו לא דרש מאומה.

אבא ביקש מאיתנו (בזמנו) שלא נספיד אותו, גם טקס זה רצה לעבור בצינעה בלי להטריד אחרים.

רבים כבר לא זוכרים אותו – לא יודעים מי היה ומה עשה. אבל לנו לבניו ולאמא שלנו זיכרונות רבים ויפים ממנו. לנו הוא היה דמות ולא רק אב.

ועוד משפט קטן אחד, אבא – אילו יכולת לשמוע – הייתי אומרת: היה לך מזל שהיתה לך אישה כמו אמר שלנו שטפלה בך במסירות עד הרגע האחרון ובזרועותיה האוהבות נשמת את נשמתך האחרונה.

אמא – כל בניך איתך על-ידך – תוסיפי להיות חזקה כשהיית.

אבא – נזכור אותך כפי שהיית לנו.

בתך רינה.