קדיש
יתגדל ויתקדש יקר האדם,
אשר הלך איתנו במישור
ועוולה לא נמצאה בשפתיו.
ישתבח הקיבוץ בבניו
ששיקעו מחילם ללא חסך,
משחר ילדותם ועד אביב ימיהם
וגמולם - טעם חייהם.
ואם תמו חיים של טעם,
חיי בן שגדל בשדותינו כצמח השדה, 
   
לא נפקד זכר פועלם.
כי דרך נעורים לא תאבד
ותוחלת זיכרון נפלא תעמוד לעד.
כי חוק הוא מאז ומעולם,
שזכר מעשיו של אדם,
יהיו צרורים בצרור החיים
וחתומים בשלשלת המשכם.
קיבוץ מעברות מעלה זכר יקיריו,
במעשה החיים והשלום.
יתגדל ויתקדש אמת האדם.

 

 

בורגניכט יעקב11.1.1928 - 22.8.2013

בורגניכט יעקב

כואב הלב לשמע פטירתו של יעקב בורגניכט ז"ל.

דמותו השקטה מצטיירת לפני: הולך בשבילי הקבוץ, חבוש בכובע הקסקט שלו ונשען על מקלו. צועד ולא מוותר, נחוש בליבו לא להיכנע לתחלואי הגוף, לא להישמע לתקתוק השעון המחשב את הסוף. כמו אז, כששעון הצורר הנאצי קצב את חייו באכזריות אך הוא שרד בדרכו השקטה והנחושה.

בשנת 1979 הגיע אלינו יעקב מקבוץ מגידו והצטרף למשפחתה הגדולה של מיצי וסרמן. הגיעה אתו בתו אסנת שהצטרפה למשפחה ולקבוצת "אמירים".

יעקב נולד ב-11 לינואר 1928 בעיירה ודוביצ'ה בפולין, 50 ק"מ מהעיר אושבינצ'ים היא אושוויץ הידועה לשמצה. הבית היה בית ציוני ויעקב נשלח לתנועת הנוער של המזרחי: "השומר הדתי". בבית דובר רבות על העלייה לארץ ישראל וכל בני המשפחה דאגו למלא את קופת הקרן הקיימת שהייתה תלויה בביתם.

 מלחמת העולם פרצה כשיעקב היה בן 11, אחיו אריה בן 10 ואחותו טובה בת 4. האב שמעון היה ספק עורות לצבא הפולני לכן נאלץ להישאר בעיירה, אולם את אשתו רוז'יה ושלושת ילדיו העלה על עגלה עם מעט מטלטלין וכך החלו לנוע עם זרם הפליטים היהודי. מטוסי הקרב הגרמניים הפציצו את השיירה והמשפחה ברחה והתחבאה בתעלה בצד הדרך. יעקב ואמו נפצעו ונאספו בדרך נס ע"י אמבולנס צבאי-פולני. שני הילדים הקטנים נשארו עם בני זוג פולניים שאספו קודם בדרך. הם הגיעו לזמושץ' שם טופלו בבית החולים ונאספו לביתה של משפחה יהודית. האם לא ויתרה ועשתה מאמצים לחפש את ילדיה וכך הגיעו בעקבותיהם לעיר רובנו באוקראינה. במאמץ רב נמצאו הילדים והאם שכרה דירה וטפלה במשפחתה. מצב רגלו של יעקב היה קשה והוא שכב חודשים רבים בבית החולים.

 האם, בתושייה ובנחישות, השיגה זריקה יקרה מאוד והצילה את חיי בנה יעקב. משם נלקחה המשפחה לסיביר הרחוקה ויעקב עבד ביער בכריתת עצים יחד עם נערים רבים שנלקחו לעבודה בכפייה.

 עם פרוץ המלחמה בין רוסיה לגרמניה עברו בני המשפחה לאוזבקיסטן ועבדו בקטיף כותנה למחייתם. הפליטים היהודיים נדדו בדרכים לחפש עבודה ואיתם יחד המשפחה הקטנה. האם רשמה את האחים הקטנים להצטרף לצבא אנדרס למסע לטהרן ולפלשתינה, אולם יעקב ואמו רוז'יה חלו בדיזנטריה קשה ואושפזו בבית חולים. האם האמיצה לא הבריאה ונפטרה. שלושת הילדים היתומים נאספו לבית יתומים שם רעבו ללחם ונאלצו לגנוב מדוכני האיכרים שבשוק. למזלם של בני בורגניכט הוקם בית ילדים חדש שבו היו 90% ילדים יהודיים, המנהל היה חבר "השומר הצעיר" והבית נוהל ע"י הילדים עצמם. יעקב היה חבר הועד המנהל ואח"כ גם רכז אותו. הילדים קראו עיתונים, ערכו אירועי תרבות ועבדו לפרנסתם. 4 שנים שהו בבית ילדים זה ובסיום המלחמה חזרו לפולין.

 יעקב התחקה על גורל אביו שנתפס ע"י הגרמנים כאשר התחבא עם אחותו ביער ויצא אל העיירה הקרובה להשיג מזון. אביו נרצח כנראה באושוויץ בספטמבר 1942. יהי זכרם של הוריו רוז'יה ושמעון צרור בצרור החיים.

בדרך לא דרך היטלטל יעקב בשבילי אירופה עד שהצטרף לקבוצת נערים שהשתייכו ל"שומר הצעיר". איתם יחד עלה בתחילת 1948 לקבוץ מעברות. כאן שהה 9 חודשים ועבד בבננות עם ישראל גורן. העבודה הייתה קשה ויעקב שנחלש מאוד בתקופת המלחמה התקשה אפילו להחזיק טוריה ביד. ממעברות עבר לקבוץ מגידו והיה בין מייסדיו.

עם שובו לאחר שנים למעברות, עבד יעקב בהנהלת חשבונות במסירות רבה ותוך הקפדה ותשומת לב לכל פרט ופרט.

בשנת 1986 הלך יעקב ללמוד באפעל בתיכוניה, לאחר 40 שנה שלא חבש את ספסל הלימודים. בילדותו למד מעט חומש אך לא הספיק ללמוד כלל מיום פרוץ מלחמת העולם.

בשנת 1987 עבר לעבוד ב"גרנות" וגם שם נודע כעובד מסור ביותר. בקבוץ היה אחראי על כל עסקי הביטוח. בשקט האופייני לו השכיל להעיר הערות חשובות וסייע לחברים רבים. תמיד ידע להודות לחברים שטפלו בו בימי מחלתו ולהגיד מילה טובה.

"סבא יעקב" קראו לו הנכדים, ואכן יעקב הכיר בילדיה של מיצי כילדיו שלו והנכדים זכו לסבא מסור ואוהב.

נזכור אותך באהבה רבה, יעקב המסור והצנוע. יהי זכרך ברוך.

 

כתבה: עינת טחנאי