קדיש
יתגדל ויתקדש יקר האדם,
אשר הלך איתנו במישור
ועוולה לא נמצאה בשפתיו.
ישתבח הקיבוץ בבניו
ששיקעו מחילם ללא חסך,
משחר ילדותם ועד אביב ימיהם
וגמולם - טעם חייהם.
ואם תמו חיים של טעם,
חיי בן שגדל בשדותינו כצמח השדה, 
   
לא נפקד זכר פועלם.
כי דרך נעורים לא תאבד
ותוחלת זיכרון נפלא תעמוד לעד.
כי חוק הוא מאז ומעולם,
שזכר מעשיו של אדם,
יהיו צרורים בצרור החיים
וחתומים בשלשלת המשכם.
קיבוץ מעברות מעלה זכר יקיריו,
במעשה החיים והשלום.
יתגדל ויתקדש אמת האדם.

 

 

פפו אריה13.9.1928 - 19.9.2012

פפו אריה

לזכרו של אריה

כשנולד דודי אריה בשם ליאון בתאריך 13.09.1928  בספליט שביוגוסלביה, לא יכול היה לדעת שבגיל צעיר מדי ייקלע למאורעות הרי-גורל שישפיעו על שארית חייו. חיים שיכלו להיות רגועים ושלווים בחופים הדלמאטיים הקסומים, הפכו לקשים וכואבים עבורו.

אריה היה נצר למשפחת רבנים, שהמפורסם שבהם, סב-סבו, היה אליעזר פפו שכתב את הספר "פלא יועץ" - ספר מוסר יסודי בכל קהילות ישראל. בן-זקונים להוריו רבקה ושמשון, שלהם נולדו 10 ילדים, מהם 6 נפטרו ורק 4  שרדו. תלאות הפרנסה הביאו לנדידת המשפחה ולהחלפת מקומות מגורים. אריה התייתם מאב כבר בגיל 4. אבי המשפחה נפטר ממחלה בגיל 68. האם, שנאלצה לעבוד למחיית המשפחה בחנות המזכרות מבוקר עד לילה, השאירה את הטיפול באריה בידי העוזרת קטיצ'ה, שהיתה לו כאם. אלברטו, אחיו הבוגר ממנו ב – 13 שנים, יבל"א, שימש לו כאב דואג ושומר-נפש. בגיל צעיר קיבל אריה פסנתר מאחיו, למרות אמצעיו הדלים אז, והיה הולך לעיתים תכופות לאולם קונצרטים להאזין ולהפנים מוסיקה. בגיל 7 נתן כבר את הקונצרט הראשון שלו. גם בחייו הבוגרים וכל שנותיו בקבוץ ניגן בפסנתר – להנאתו ולהנאת שומעיו.

אלא שצלילי המוסיקה הנעימים הוכתמו בכתמי המלחמה השחורים.

טלטלות מלחמת העולם ה –II  וכורח ההישרדות הביאו את האח-האב לידי החלטה להיענות לקריאתו של טיטו להצטרף לפרטיזנים ביחד עם אריה. וכך, כבר בהיותו כבן 14 בלבד, במקום שנות-נעורים-יפות, אחז אריה רובה ושמר על טיטו באי VIS  שמול העיר ספליט והשתתף בקרבות הפרטיזנים נגד הגרמנים. זמן ממושך היה מנותק מאחיו שניסה להגן ולשמור עליו. אריה עבר חוויות וטראומות-מלחמה שהיו נחלתם של מליונים במלחמת העולם השניה. לאחר סיום המלחמה התברר לו גם שאמו, אחותו ובנה נספו. בנפשו נשא את פצעי הטראומות האיומות במשך כל חייו. בשנותיו האחרונות, עם עליית גילו, החמירו פצעי-הנפש והעכירו את חייו ונפשו. גורל אכזר וחסר- רחמים הביא רבים למקומות וארועים שמעל ומעבר לזמן ולמקום נורמליים. כאילו לא די היה במלחמה ההיא ונוראותיה,  מיד עם הגיעו לישראל בשנת 1948, נקלע למלחמת השחרור. כשהתגייס במחנה עתלית, לאחר הרבה שנות פרידה, נפגש פגישה מרגשת עם אחותו מרי שהיתה בארץ מאז 1941. ביחד עם אחיו הבוגר הם נפגשו כאן עם קרובי משפחתם שבארץ והחלו בנסיונות להקלט. האח אלברטו – כפועל בנין ואריה – בחברת נוער יוגוסלבית. תחילה היה בשער-העמקים שם היו לנו קרובי משפחה ומאוחר יותר הגיע למעברות.

זכרונותי העמומים כילד וכנער מעלים בי תמונות של דוד-אריה – בחור צעיר בשנות ה – 20 לחייו, מתארח בבית הורי, שהיו קרובי משפחתו במעברות ועזרו בקליטתו. אני זוכר רגעים קשים של העלאת זכרונות ונסיון מצד הוריי להרגיע, לנחם, להקנות הרגלים ולהכניס למסלול את חייו העמוסים.

ככל שעברו השנים, עם התערותו בעבודה בענפי הקיבוץ השונים – ברפת – לצד אחותו, במשק-המוסד, בגינות-הנוי –  בהן התמיד והצליח, למדנו להכיר את אריה הצנוע, הרגיש, העדין והמתחשב, חובב האופרות והמוסיקה בכלל, המנגן בפסנתר, בעל האופי הטוב, שהמוטיב המרכזי באישיותו היה תמיד "...לא-להפריע..." ו "...לא רוצה להכביד...".

רבים במעברות הכירו את שלושת-האחים: אלברטו – מרי – אריה, שהיו כל-כך דומים וקשורים זה לזה. כל השנים דאגו זה לזה והמפגשים ביניהם היו תמיד שמחים ומלאי אופטימיות.

למרות צלקות העבר, הקים אריה משפחה גדולה ומסועפת. כולנו - קרובי משפחה, ילדים ונכדים פוקדים את ביתו ואוהבים להיות במחיצתו. לא פיללנו שיעזוב אותנו בפתאומיות כזאת. הוא יחסר לנו מאד בנוף המשפחתי. חייו המופנמים, הנחבאים-משהו, הסתיימו במפתיע לאחר 84 שנים, בטרם זמן.

האח אלברטו מנהריה,  בן ה – 97  נפרד לפני פחות משנה מאחותו והיום, בכאב גדול, מביא את אחיו-בנו למנוחת עולמים. עולם אכזר.

כדרכו, סיים אריה את 84 שנותיו: בשקט, בצנעה. מות-נשיקה תוך-שינה.

הגורל שהתאכזר אליו בתחילת חייו, היטיב עימו בסיומם – כמתנצל ואומר: "סלח לי! חטאתי לך! מעתה נוח בשלום. ותהי נפשך רוגעת ושלווה".

 

ניסן

 

סבא שלי,

סבא יקר שלי,

 

קשה לי להסביר כמה יקר לליבי אתה. קשה להסביר איזה מן אדם גדול היית, וכל כך מיוחד.

 

בתור ילדה, הביקורים בקיבוץ זכורים לי כחוויה החזקה ביותר של ילדותי.

השבתות שהחלו תמיד בנשיקת לחי וחיבוק חם, ישיבה בסלון והליכה לבריכה הקרובה, ומשם לחדר האוכל המוכר. ושוב נשיקה בלחי וחיבוק חם עד לשבת הבאה.

 

אתה יודע הרי שזכורה לי במיוחד השבת בה הלכנו בפעם המי יודע כמה למשק החי, הייתי אז בת 4 או 5. היו שם עוד סוסים, טווסים, חמור ולאיזו תקופה קצרה גם קופים. הסתכלנו ביחד על הקופים עד שאחד מהם לקח ממני את המוצץ. כמובן שבאותו הרגע זה היה כל כך נורא, אבל אתה ישר הגית תוכנית- קילפת אגוז ופיתית באמצעותו את הקוף והוא שמט את המוצץ והחזרת אותו אליי.

 

תמיד היית כזה בעיניי- גיבור. איש כל כך חזק. אדם שבגיל 14 נלחם על חייו עם הפרטיזנים, אדם שהגיע למדינה חדשה ונתן מעצמו הכל. וכמו תמיד עשית כל דבר בצורה מושלמת.

כך קרה שאתה יודע לעשות גבינות, ריבות, לטפל בחיות, גנן מדופלם, צייר כל כך מוכשר והכי חשוב- הסבא הכי טוב בעולם.

 

גאה אני להיות נכדתך.

 

הכי אהבתי לשמוע אותך מנגן בפסנתר. והתקופה הקצרה בה ניגנו ביחד הייתה נהדרת.

תמיד היה נדמה לי שזה כמו קסם. אתה רק מסתכל על התווים ומנגן אותם כאילו עשית זאת אלפי פעמים.

וכמובן שאתה בצניעותך ובגלל הפרפקציוניזם המובהק שלך, תמיד מצאת מקום בו טעית או שגית, בתו הזה או האחר.

אבל מה שאתה לא מבין סבא, זה שבשבילי אף פעם לא טעית, אפילו לא פעם אחת, בשום דבר.

תמיד אבל תמיד, מהרגע הראשון ועד לרגע האחרון שלנו ביחד, תמיד היית כה נהדר בעיניי.

 

סבא שלי,

סבא יקר שלי,

הלוואי וסוף סוף תוכל לנוח. לתת לכל משקעי העבר לנוח ותהיה מלא באהבה, אהבה ונחת.

 

אני נותנת לך בפעם האחרונה נשיקה על הלחי וחיבוק חם, אוהב ומלא בזיכרונות טובים ומיוחדים לעד.

 

תמיד תישאר בליבי,

נוי.