קדיש
יתגדל ויתקדש יקר האדם,
אשר הלך איתנו במישור
ועוולה לא נמצאה בשפתיו.
ישתבח הקיבוץ בבניו
ששיקעו מחילם ללא חסך,
משחר ילדותם ועד אביב ימיהם
וגמולם - טעם חייהם.
ואם תמו חיים של טעם,
חיי בן שגדל בשדותינו כצמח השדה, 
   
לא נפקד זכר פועלם.
כי דרך נעורים לא תאבד
ותוחלת זיכרון נפלא תעמוד לעד.
כי חוק הוא מאז ומעולם,
שזכר מעשיו של אדם,
יהיו צרורים בצרור החיים
וחתומים בשלשלת המשכם.
קיבוץ מעברות מעלה זכר יקיריו,
במעשה החיים והשלום.
יתגדל ויתקדש אמת האדם.

 

 

פלר בתיה1.12.1922 - 24.7.2011

פלר בתיה

אימא שלום לך

איך ניתן לסכם 63 שנים של הכרות איתך. זה קשה וארוך אך אנסה בקיצור לעבור על שנים אלה.

משנת 1939 ועד שנת 1950 שזו השנה בה הגענו לקיבוץ, הידע והמידע עברו מפה לאוזן. הצלחת ביחד עם אבא לברוח מהתופת הנאצית באוניה האחרונה אשר עזבה את אדמת צרפת לדרום אמריקה, במקרה שלכם לצ'ילה. כמובן שאת פולין עזבתם קצת לפני שהגרמנים פלשו ונשארו שם אימך וסבך, וגם סבתך את ואחותך ואביכם הצלחתם לשרוד את המלחמה.

בצ'ילה נולדנו אחותי ז"ל מלכה ואנוכי. ב- 1950 החלטתם לעלות לארץ ישראל, ומכוון שאבא עוד בפולין היה בתנועת השומר הצעיר ובנוסף הפגישה שלכם עם מינה שהייתה שליחת התנועה בצ'ילה אז הגעתם ישירות לקיבוץ מעברות.

כאן התחיל סיפור ההסתגלות מחיי מותרות שעליהם הורגלת לחיי קומונה קיבוצית שבאותם ימים סגדה לקומוניזם הרוסי.

מיום הגיעך נרתמת בכל כוחך לתת את עצמך למטרה אחת והיא הקיבוץ, לא שמעתי מפיך מעולם מילה רעה או תלונה על כך שאת עובדת ונותנת מעצמך מעל ומעבר. למיטב זכרוני גידלת לפחות שתי קבוצות ילדים מגיל יסודי ועד לצבא, תמיד דאגת שלכולם סביבך יהיה טוב, רק לעצמך לעיתים שכחת לדאוג, קודם כל שהילדים והסביבה יהיו מסודרים שלא יחסר דבר לאיש.

ואז סוף סוף באה קצת נחת כאשר מלכה נישאה ונולדו לך שני הנכדים הראשונים מירב וכפיר, ושוב נפלה עליך דאגה חדשה - אני החלטתי לצאת לעולם הרחב, כי לא היה ברור לי היכן אני רואה את עתידי. עברו עליך חמש שנים של חוסר ודאות מה יהיה לגבי אך בסופו של דבר חזרתי לקיבוץ וגם כלה נחמדה הצטרפה אלי, לומר את האמת היא זו שדחפה לחזור לקיבוץ לאחר ביקור של שבוע בפסח.

ושוב הגיעה תקופה של אושר עם הגעתם של ארבעת ילדי - נכדיך לילך, עמיחי, סיון ויותם, ושוב התהפך הגלגל לצערנו, אבא לקה בליבו ונפלה עליך דאגה חדשה ושבועיים וחצי אחרי לידת אחרון נכדיו אבא נפטר.

שנה לאחר מכן גם מלכה ביתך חלתה במחלת הסרטן, במשך ארבע שנים נלחמת יחד איתה עד אשר המחלה גברה עליה.

נשארת עם שני נכדיך ונהית להם לאימא. בתקופה זו סיימת את תפקידך כמטפלת והקמת את המרכולית הראשונה, גם כאן לעולם לא שמעתי אותך מתלוננת על העבודה הקשה והסבלות הרבה שעשית יום יום. גם בתקופה זו המשכת את דרכך לדאוג כמו אימא פולניה שלא יחסר דבר כאשר החברים מגיעים למרכולית.

ושוב באים ימים יפים ועליזים כאשר מירב נישאה, ונולדו שני הנינים הראשונים יהלי ותהל. גם כפיר מצא את בחירת ליבו והתחתן, ושוב שימחה במשפחה, נולדו אופק, וגפן אשר יצרו אצלך חיים חדשים. זכית לחמישה נינים אשר מאד אהבת וגם הם אותך. בהמשך גם לילך נישאת לעומר  ועמיחי זכה במרים אשתו.

ובהמשך  נולדה זיו, ללילך ועומר אשר מילאה אותך אושר ושימחה. לצערנו הכוחות הלכו ונגמרו וניכר היה בך שאת לא רוצה להמשיך כך. מהרגע שבו הבנת שלא תוכלי לתפקד בעצמך יותר ותהפכי לנטל זה כבר היה מבחינתך בלתי מקובל בעליל.

כל חייך בקיבוץ תמיד דאגת ועזרת לאחרים ותמיד פחדת מאותו הרגע שבו לא תוכלי יותר לעזור.

והנה הרגע ממנו פחדת הגיע, ולפני שבועיים כאשר החזרתי אותך לשיזף מארוחת שישי בערב אמרת לי שבעוד שלושה שבעות הכול יגמר ולא יהיה מקום לדאגות יותר. ואכן עמדת במילה, סירבת לקחת תרופות, לשתות, לאכול בקיצור אמרת את רצונך בברור.

אני כיבדתי את רצונך מכיוון שידעתי כל הזמן מהיום שבו אבא נפטר שזו הדרך שגם את רוצה לסיים, אך לא כך הם החיים,  אין אנו בוחרים את הדרך בה נסיים את תפקידנו עלי אדמות.

כעת נוחי לך בשקט ליד בעלך אשר אהבת, ברור לי שתמשיכי לדאוג לנו גם מהמקום שבו תהיי. תמיד נזכור אותך לטובה.

 

בנך וכל המשפחה האוהבת.

 

סבתא אהובה, חמודה, יפה וחכמה שלנו. כל-כך הרבה הענקת לנו וכל-כך הרבה צידה לחיים השארת.

אישה אצילית, נבונה, תמיד דואגת לנו הנכדים. אם לא ראית או שמעת מאיתנו מיד שאלת והתעניינת.

ידעת איך לשאול ואיך להגיד את דעתך. כלל חשוב – לא לפני שנשתה או נאכל משהו, רצוי קומפוט.

הבית שלך היה מקום מפלט לנכדים רעבים, מתוסכלים, כאלה שרבו בדיוק עם ההורים או האחים, חזרו מיום עבודה מתיש או מלימודים. אצלך תמיד ידענו שתהיה פינה חמה וחכמה. בועה של שפיות, של אהבה, של הכלה אין סופית, של עצות שגם אם באותו רגע לא רצינו להקשיב להן, בדיעבד תמיד התגלו כמדויקות. אישה כל-כך יפה מבחוץ וכל-כך יפה ונקייה מבפנים.

כל אחד מאיתנו ישא אותך בליבו ויחפש אותך בצמתים המשמעותיים של חייו. והלוואי ונדע כולנו להגשים ולחיות לאור כל מה שלימדת אותנו, כי אז נהייה בני אדם טובים יותר.

נוחי בשלום.

אוהבים אותך – הנכדים והנינים.

מירב

 

 

 

סבתא בתיה

מאז שאני זוכר את עצמי היית הסבתא המועדפת עלי. תמיד פינקת ותמיד דאגת. לפני כ-20 שנה היכה בך אסון ואיבדת בת – את אמא שלי. את איבדת בת, אני איבדתי אמא ומכורח הנסיבות הפכת להיות עוד יותר קרובה, עוד יותר מפנקת ועוד יותר דואגת.

ליווית אותי במהלך השירות הצבאי ושמחת כאשר חזרתי לקיבוץ והשתלבתי בחיי העבודה והחברה. לא ישנת בלילות כאשר טיילתי במזרח והיית גאה כאשר הלכתי ללמוד. אך עם הגאווה גם החלה ההכרה וההבנה שאני הולך ומתרחק מחיי הקיבוץ. בילינו את ערבי שישי כאשר אני שופך את ליבי בכעס על כל מיני עוולות ועיוותים שיש בקיבוץ ואני חושב שכבר אז הבנת שאני בעצם כועס על אמא, על אבא וגם עלייך. אבל המשכת – למרות שלא הסכמת עם רוב דבריי ולעיתים אפילו נפגעת ממני – ללוות אותי ולדאוג ולא הייתה ולו פעם אחת בודדה שלא הרגשתי רצוי בבית שלך.

השנים עברו והכרתי את מיכל ו"הקליק" ביניכן היה מיידי, כאשת חינוך אחת לשנייה. את שנשלחת לעבוד בחינוך ולמעשה לימדת את עצמך איך להתמודד עם האתגרים של מקצוע מורכב זה, ומיכל שטרם ילדה את בנה הראשון כבר הבינה וגיבשה לעצמה דרך לחיים שהם שונים בתכלית מהחינוך שאת מייצגת.

לאט, לאט נרקם ביניכן קשר מיוחד. היית קשובה אליה וחמה אליה וכאשר אופק נולד וחזרנו לשנה לקיבוץ לא הייתה מאושרת ממך – ליווית אותנו בגישושים שלנו לנסות ולמצוא את מקומנו כאן וליבך היה קשה ודואב כאשר הודענו לך שאין אנו יכולים להמשיך ולחיות כאן. ושוב בדרכך שלך המשכת לשמור על קשר ולהוות עבורנו בית ומשפחה.

זה היה מקסים לראות איך לאט לאט הפסקת לחכות לנו עם צלחת שוקולדים וממתקים והחלפת אותה בצלחת פירות טריים – במטרה לכבד את בקשותינו לגבי תזונה נכונה לילדים. איך שיחקת עם אופק משחקי לוח וכדור – כמה שהוא אוהב אותך.

לקראת הלידה של גפן באתי אלייך לבקש עזרה כספית כדי שנוכל להגשים חלום וללדת בלידת בית. יכולתי לשמוע לרגע את הגלגלים בראש שלך עושים פליק-פלאק אבל מיד התעשתת ואמרת שאם זה מה שאנחנו רוצים אז את כאן בשביל לעזור. וגם עם גפן, למרות שכבר גופך התחיל לכרוע תחת הנטל, המשכת לשחק וללמד דברים ולהקריא סיפורים. הם בורכו בכך שהספיקו להכיר אותך, ולו במעט.

בשנה-שנתיים האחרונות כבר התעייפת והתחלת להרגיש פחות ופחות מועילה ויעילה. ראינו אותך משתדלת אבל עוצרת ונבלמת על-ידי הגוף, ולבסוף גם על-ידי הנפש.

כשעברת לשיזף זו הייתה עבורך מכה קשה.

האריסטוקרטיה הפולנית שלך לא אפשרה לך להסתגל לחיים תחת עזרה ותמיכה של אחרים והתחלת לבקש מאיתנו שנשים לזה סוף, שנעזור לך להפסיק לסבול.

בהתחלה לא היינו מסוגלים ונאחזנו ברופאים ובבתי חולים.

גדי

התברכה סבתא בבן כמוך שהיה אמיץ מספיק להגיד די! ולקחת באומץ את הבחירה להשאיר את סבתא בבית ולא לשלוח אותה שוב לעוד בדיקות. ניסינו לתמוך, אך בסופו של דבר אתה היית צריך להחליט, ותודה לך על-כך.

 

דבי

סבתא ידעה לשחק יפה מאוד את תפקיד החותנת הקלאסית, עם הערות וביקורות, ולא פעם אף נפגעת מאוד. ולמרות זאת סעדת אותה עד נשימתה האחרונה. הנתינה שלך היא בלתי נגמרת ואני מאחל לך שתוכלי עכשיו להחזיר גם לעצמך נתינה ולנוח קצת אחרי התקופה האחרונה.

 

שיזף

יש לכן עבודה כפוית טובה וקשה מנשוא, וסבתא לא עשתה לכן את החיים קלים במיוחד. ברגעי הצלילות האחרונים שלה עוד הספיקה לכתוב לכן דברי תודה, ואנחנו מצטרפים אליה בחום ובחיבוק. תודה לכל המלאכיות!

 

בשם הנכדים כולם – והנינים: אנחנו אוהבים אותך סבתא. היית לנו בית חם ואוהב. תודה על מי שהיית עבורנו.

 

נוחי בשלום סבתא יפה שלנו – אני מאמין שאת עכשיו הצטרפת לאלו שכל-כך חסרו לך בחייך בשנים האחרונות.

 

כפיר