קדיש
יתגדל ויתקדש יקר האדם,
אשר הלך איתנו במישור
ועוולה לא נמצאה בשפתיו.
ישתבח הקיבוץ בבניו
ששיקעו מחילם ללא חסך,
משחר ילדותם ועד אביב ימיהם
וגמולם - טעם חייהם.
ואם תמו חיים של טעם,
חיי בן שגדל בשדותינו כצמח השדה, 
   
לא נפקד זכר פועלם.
כי דרך נעורים לא תאבד
ותוחלת זיכרון נפלא תעמוד לעד.
כי חוק הוא מאז ומעולם,
שזכר מעשיו של אדם,
יהיו צרורים בצרור החיים
וחתומים בשלשלת המשכם.
קיבוץ מעברות מעלה זכר יקיריו,
במעשה החיים והשלום.
יתגדל ויתקדש אמת האדם.

 

 

דורון יעל27.1.1922 - 16.9.2010

דורון יעל

 

יעל נרדמה לעולמים, בשקט, בשקט.

יעל, INGE FRAENKEL קראו לה מהבית, נולדה במערב גרמניה בעיר קטנה בשם BORKEN  ביום 27 בינואר 1922, שם כבר אמא שלה נולדה. את ילדותה היא עברה שם בקרב משפחתה היהודית-ציונית אך עם עלית הנאצים לשלטון וגילוי אנטישמיות מידי המקומיים, עברה המשפחה, אבא, הסוכר בגרוטאות  ברזל, אמא ושני האחים היותר צעירים, חוה וגרט, לעיר הגדולה ESSEN. שם בהיות יעל בת 14, ערב אחד קיבל האבא אזהרה מחבר גרמני שעומדים לעצור אותו למחרת בבוקר, ועל כן נסעו הוא, האמא והאח בן ה-9 עוד באותו לילה להולנד והשאירו את הבנות לבד בבית. דודים אספו אותן ודאגו להן עד אשר הקהילה סידרה להן ניירות להגירה ויכלו לנסוע גם הן להולנד אל ההורים. בנסיעה הזאת חוה ויעל נדרו נדר, לא לדבר עוד לעולם בשפה הגרמנית, ועמדו בזה מספר שנים.

שנתיים חיו בהולנד, עד שממשלת הולנד החליטה לגרש את הפליטים מגרמניה שהציפו את הארץ הקטנה וארגונים יהודים השיגו לפרנקלים אשרה לצ'ילה. כבר פרצה המלחמה, וההפלגה היתה מסוכנת וקשה, אך הנוסעים היו מוכנים לסבול כל דבר רק כדי להתרחק מהתופת של אירופה. המשפחה עגנה בעיר הנמל VALPARAISO, שם חברה של האמא, החולה כבר, קלטה אותם. בשל הנסיבות, האמא הזניחה את הטיפול בעצמה ונפטרה כעבור חצי שנה ממחלה ממארת.

 

על מנת להתקיים, אפילו בדוחק, כל בני המשפחה יצאו לעבוד. אך לשעות הפנאי דאגו אנשים בעלי יוזמה להקמת תנועת נוער, בה השתתפה יעל בפעילויות והרגישה טוב מאד. לתנועה הזאת היה קשר עם תנועת הנוער ב-SANTIAGO, נסעו אליהם שליחים, שלמה, קרלוס ומינה, שהציעה להם להצטרף, כמו החברים בבירה, לשומר הצעיר.

בתקופה זאת הוצע ליעל לעבור ל-SANTIAGO ולטפל שם באישה חולה, אך אבא שלה חשב שהיא מבזבזת את זמנה במקום לדאוג לעתידה ורשם אותה לבית הספר לאחיות, קרוב אליו. שם היו ליעל שלוש שנים טובות. למרות שהיתה היהודייה היחידה בכיתה. היא חיה במסגרת מוגנת וללא דאגות קיום. בתום הלימודים היא התקבלה  מיד כאחות מוסמכת בבית חולים גדול ב-SANTIAGO, מה שאיפשר לה לחדש את הקשר עם חברי התנועה. היא אהבה לבקר את חוה בהכשרה, שם גם היה מרדכי, אותו כבר הכירה קצת מקודם. כאשר עלו ראשוני החברים ארצה ומרדכי ביניהם, יעל החליטה לא לעזוב את האבא, שכבר היה חולה מאד. אחרי פטירתו, כך דברי יעל, כלום לא החזיק אותה עוד בצ'ילה , והיא הצטרפה לקבוצת החברים שהגיעו ארצה במרץ 1949 הישר למעברות.

ההמשך ידוע, חתונה צנועה בנתניה, תחילת עבודה בפעוטון, ללא ידיעת השפה, ואחר כך שנים רבות במרפאה במסירות אין קץ. המשפחה הולכת וגדלה, בנים  ונכדים, וחיים מאושרים עם מרדכי בביתם המטופח.

 

עם יציאתה של יעל מהמרפאה, היא עבדה תחילה באחת המעבדות ואחר כך פגשנו אותה בקומונה, מגהצת ומחלקת לתאים, עד אשר המחלה הארורה, האלצהיימר, לא איפשרה עוד חיים עצמאיים בבית, ובאפריל 2006 יעל עברה לשיזף. אנחנו, חברותיה מימים ימימה, ביקרנו אותה מידי שבוע ועקבנו אחרי התדרדרותה, שהגיעה לכך שלא היתה עוד מודעת למה שקורה סביבה ועם מרדכי, אותו קברנו כאן רק לפני חודשיים. בני המשפחה, כמובן לא עזבו אותה. בימים האחרונים אפסו כוחותיה ותוך כדי הטיפול הנהדר של הצוות בשיזף, היא נרדמה לנצח. תמו חיים בארבע ארצות, שלוש יבשות, בשקט, בשקט, כפי שהיתה בחייה.

תנחומים לעקיבא, נדב, דיצה וגרט וכל בני משפחתם, יהיה זכרה ברוך.   

שושנה אפרתי

 

אתמול גם אני הייתי אתכם שם, בכל רגע, כל הערב. כי רק כך התאפשרה לי נוכחותי: במחשבה של כולכם. ואני יודעת שהרגשתם בזה.

הייתי בכל: במראה המקסים של המקום, בכל צליל ובכל חיבוק. בצילומים המחויכים, בכל אחת משבע הברכות, בפיוטים ובכתובה, בזהב של הטבעת,

בתפילה. התבוננתי בכל קרן אור וחשתי כל פעימת לב. ובאיחולים החמים.

נוכחתי ביניכם בדרך היחידה שיכולתי לעשות זאת: במחשבה שלכם.

רק קומץ זניח של מספר שבועות מנעו זאת מאבא-סבא מרדכי – רעי וחברי בדרך החיים שלנו. אני אספר איך התבשמתי מריח הפרחים, איך רוויתי נחת

מהאיחולים החמים, מהמשפחה המורחבת, כולכם הייתם כל כך יפים! והדמעות: אני יודעת שגם בגללי, אבל לא רק...

וכעת אני נחה אחרי שהבאתם אותי אל מרדכי. ואנו שוב ביחד, באדמה שכל כך אהבנו, ליד שדה הכותנה הפורחת,מוקפים בכל אלה שהיו ונשארו קרובים ללבנו. כאן אנחנו סיימנו פרק. אתם ממשיכים ותמשיכו ליצור פרקים משלכם, פרקים נוספים, חדשים, שרשרת בלתי פוסקת של חוליות החיים.

היו מאושרים כולכם!           שלמה אייזנר                         ליד קברם של מרדכי ויעל דורון   17.9.2010