קדיש
יתגדל ויתקדש יקר האדם,
אשר הלך איתנו במישור
ועוולה לא נמצאה בשפתיו.
ישתבח הקיבוץ בבניו
ששיקעו מחילם ללא חסך,
משחר ילדותם ועד אביב ימיהם
וגמולם - טעם חייהם.
ואם תמו חיים של טעם,
חיי בן שגדל בשדותינו כצמח השדה, 
   
לא נפקד זכר פועלם.
כי דרך נעורים לא תאבד
ותוחלת זיכרון נפלא תעמוד לעד.
כי חוק הוא מאז ומעולם,
שזכר מעשיו של אדם,
יהיו צרורים בצרור החיים
וחתומים בשלשלת המשכם.
קיבוץ מעברות מעלה זכר יקיריו,
במעשה החיים והשלום.
יתגדל ויתקדש אמת האדם.

 

 

גרינבלט אורי12.5.1931 - 25.3.2010

גרינבלט אורי

לזכר אורי גרינבלט ז“ל—מבניו הראשונים של הקיבוץ.

לאבא היקר שלנו,

 אנחנו נמצאים עכשיו בפתחו של האביב וסמוך לחג האביב, חג החירות, פסח, שיחול בשבוע הבא, חג המסמל יותר מכל חג אחר את המעבר מעבדות לחירות, ההגעה לשלווה ולמנוחה. ודומה אבא, שאתה, שתמיד הצטיינת בכל הקשור למדעים המדויקים, גם הפעם התאמת את עצמך ודייקת, וכמה זה סמלי שבדיוק בתקופה זו, גם אתה עברת מעבדות וייסורים, מלהיות כלוא בתוך הגוף שלך, בתוך המחלה, לחופש, לחירות, לשלווה ולמנוחת עולמים.

 

אבא, אתה, החכם באדם, הבריא מכולם, המורה, הידען, המוזיקלי, האדם בעל הזיכרון המדהים בכל תחום שרק קיים בעולם הזה, העוזר, השחיין, המתעמל הגמיש, המטייל עם סבתא בכל מקום בעולם, הסבא הכי טוב שנכדים יכולים לזכות לו, אתה, האיש של המלח והפלפל על האוכל אך גם איש השוקולדים המתוקים, אתה האבא הכמעט כל יכול.

והמחלה הנוראית הזו שפתאום החלה לכרסם בחלקים שבמוח האדיר שלך, פתאום בלבול ושכחה שכה לא אופיניים לך, פתאום דברים קטנים ופעוטים הפכו להיות לך כל כך קשים לביצוע, פתאום אתה כל כך תלוי, פתאום מבקר במרפאה ובבתי חולים וכאילו משלים את מה שלא עשית כל החיים.

 

והנה, עברו כבר יותר משנתיים מאז הניתוח שטלטל את חייך ואת חיינו.

שנתיים, בהם התקווה שעוד תשוב ותהיה האבא, הסבא, האדם שאנו מכירים הלכה לה ודעכה לאיטה בתוך כולנו. אבל עכשיו אתה חופשי ואנחנו יכולים רק לקוות שאחרי תקופה כה ארוכה של סבל, אתה גם מאושר.

אבא, תמיד נזכור את התקופות הטובות ביותר ונוכל רק לקוות ולשאוף להצטיין כמוך בכל התחומים בהם היית אתה, כל כך טוב.

אנחנו אוהבים אותך, ותמיד נאהב. כעת אבא, אתה יכול לנוח בשלווה.

 

אמא, הילדים, הנכדים וכל המשפחה.

 

אורי שלנו,

 

היום אנחנו נפרדים לעולמים ואני סופד לך כמו שספדתי לצבי שלנו לפני שישים שנה. אז פרצתי בבכי וגם היום אני בוכה לך ולנו על מה שלא הספקנו לעשות ביחד ועוד היינו יכולים לעשות.

יחד נולדנו ויחד גדלנו מהעריסות בבת גלים והיער בחדרה לבית הילדים החדש והפרדסים במעברות הנבנית. התמונות מספרות הכל אבל גם הזיכרונות.

חמישה ילדים ואחר כך שישה, כולנו כצרורות לאגד, ביחד יחפים על גבעת הכורכר החשופה, מטיילים בשדות, מבקרים בענפי המשק, משחקים בבלורות ויושבים על הדשא ליד שדירת הקזוארינות לשמוע סיפורים מלוי, מביביק ומאחרים, מרגישים כמו פרפרים חופשיים בטבע הנפרש לעינינו, שטים בנחל ומשחקים עם הכלבים.

כך גם במוסד החינוכי במשמר העמק, לומדים, מטיילים בחורשה וחיים בחברת ילדים גדולה ותוססת.

אתה ידעת ללמוד, אהבת מתמטיקה כמו לוי אביך ונהנית ממוזיקה ומנגינה. עם התבגרותך הלכת ללמוד הוראה והשקעת בה את חכמתך וידיעותיך. דרכינו נפרדו קצת בשנות החמישים אבל בשבילִי, מעברות וילדי הקבוצה שלנו נשארו תמיד קרובים ללבי וחבל שלא הספקנו הרבה להתראות.

 

לפני כשנה או יותר, כששמעתי על מחלתך באתי לבקרך וישבנו עם רותי וניסיתי לדובב אותך ולהגיע אליך, מדי פעם ענית לי, הזכרתי ושרתי לך את השירים ללא מילים, עם המילים, של מנדלסון, כפי ששרנו ביחד במקהלה במשמר העמק, למשל- "געגועים חרישים כפלגי אור ירח דומם על פלגי מים…" והגעגועים עולים מחדש, לתקופת הנעורים וההתבגרות כשהתחלנו ממש לאהוב בנות ואתה מצאת את רותי- אשת חיקך, ואני השתאיתי איך אתה המכונס בתוך עצמך הצלחת כל כך בענייני האהבה.

עכשיו אנחנו נפרדים ואין עוד מילים לתאר את הצער. אולי רחל המשוררת תעזור לתאר את הרגע הזה:

 

כָּאֵלֶּה בָּאָבִיב יָמוּתוּ,

אֲנִי אֲנִי יוֹדַעַת זֹאת,

 

חַיִּים יִגְאוּ, חַיִּים יָרֹנּוּ

כָּל הַדְּבָרִים יִהְיוּ לְפֶתַע

גְּלוּיִים לְמֵרָחוֹק

וְהָאָדָם יִבְטַח בְּאֹשֶׁר

בְּהִיר נֶפֶשׁ כְּתִינוֹק:

חִידַת חַיִּים תִּהְיֶה מוּבֶנֶת,

צוּקַת חַיִּים – קַלָּה.

 

כָּאֵלֶּה בָּאָבִיב יָמוּתוּ –

בְּרָכָה הִיא אוֹ קְלָלָה?

 

שלום רע יקר!

 

דן נשר.