קדיש
יתגדל ויתקדש יקר האדם,
אשר הלך איתנו במישור
ועוולה לא נמצאה בשפתיו.
ישתבח הקיבוץ בבניו
ששיקעו מחילם ללא חסך,
משחר ילדותם ועד אביב ימיהם
וגמולם - טעם חייהם.
ואם תמו חיים של טעם,
חיי בן שגדל בשדותינו כצמח השדה, 
   
לא נפקד זכר פועלם.
כי דרך נעורים לא תאבד
ותוחלת זיכרון נפלא תעמוד לעד.
כי חוק הוא מאז ומעולם,
שזכר מעשיו של אדם,
יהיו צרורים בצרור החיים
וחתומים בשלשלת המשכם.
קיבוץ מעברות מעלה זכר יקיריו,
במעשה החיים והשלום.
יתגדל ויתקדש אמת האדם.

 

 

בורשטיין יואב6.11.1923 - 11.11.2011

בורשטיין יואב

יואב ידידי היקר.....

 

75 שנה הלכנו יחד לאורך כל הדרך .

זה התחיל בברלין. גרנו באותו הרחוב. אתה בבית שמספרו 64 ואני  ב -  70.  אני בקומה רביעית ואתה בקומה ראשונה מעל בית המרזח שהיה גם סניף של המפלגה הנאצית. באחת משיחותינו ספרת לי שפעם הייתה שם חגיגה. הנאצים רצו להוציא מחלון דירתכם את דגל צלב הקרס אבל לאחר שגילו שאתם יהודים ויתרו על הרעיון.  עם התגברות האנטישמיות בגרמניה נאלצתי לעזוב את בית הספר הלא יהודי בו למדתי ולעבור לבית ספר יהודי. בבית ספר זה אתה למדת מכיתה א'  ושם נפגשו למעשה דרכינו. למדנו באותה הכיתה ומאז לא נפרדנו. עד היום.

            בהשפעת החבורה שלך, יואב, עברתי מתנועת מכבי הצעיר לתנועת הנוער השומר הצעיר. היינו באותה הקבוצה. עברנו ביחד עוד תלאות לא מעטות כמו גירוש יהודים פולנים מגרמניה (אוקטובר 1938). כיוון שאני הייתי נתין פולני והייתי מועמד לגירוש הסתתרתי בבית משפחתך.

זכור לי במיוחד שכיוון שהיו בבית שלך הרבה פליטים שהסתתרו בביתכם מפחד הגירוש נאלצנו אפילו לישון יחד באותה מיטה.

          לאחר מכן אתה ואני יצאתי למחנה הכנה של עלית הנוער. ההורים שלך, לעומת הורי ולמרות שהיו לך כבר שני אחים ואחות בארץ, לא הסכימו שתעלה ארצה. הם אמרו: "מה שיהיה אתנו יהיה גם אתך". רק לאחר ליל הבדולח הם התרצו והסכימו. בסופו של דבר אני עליתי בפברואר 1939 ואתה הגעת חודש לאחר מכן ב- 27 למרץ בדיוק ביום ההולדת ה - 16 שלי. נפגשנו שוב כאן בקיבוץ מעברות. מאז לא עזבנו שנינו את הגבעה הזאת בעמק חפר.

          מעולם לא ניהלנו שיחות נפש עמוקות וממושכות אבל תמיד הרגשנו קרובים מאוד. היה לנו מסלול שונה בקיבוץ בימים ההם אבל כעבור 20 שנה בערך התחלנו לעבוד ביחד במסגרייה, אתה בחרטות ואני במסגרות. עבדנו ביחד יותר מ - 49 שנה. מפורסמת בקיבוץ במיוחד הייתה ארוחת העשר של המסגרייה והמוסך. היינו מתכנסים  כל העובדים להפוגה, לשיחת רעים וכוס קפה.

אתה עבדת ליד המחרטה כמעט עד הרגע האחרון שלך. כך הלך לקיבוץ חבר מסור ונאמן ולי חבר נפש.

    יהי זכרך ברוך. 

 גדעון דביר