קדיש
יתגדל ויתקדש יקר האדם,
אשר הלך איתנו במישור
ועוולה לא נמצאה בשפתיו.
ישתבח הקיבוץ בבניו
ששיקעו מחילם ללא חסך,
משחר ילדותם ועד אביב ימיהם
וגמולם - טעם חייהם.
ואם תמו חיים של טעם,
חיי בן שגדל בשדותינו כצמח השדה, 
   
לא נפקד זכר פועלם.
כי דרך נעורים לא תאבד
ותוחלת זיכרון נפלא תעמוד לעד.
כי חוק הוא מאז ומעולם,
שזכר מעשיו של אדם,
יהיו צרורים בצרור החיים
וחתומים בשלשלת המשכם.
קיבוץ מעברות מעלה זכר יקיריו,
במעשה החיים והשלום.
יתגדל ויתקדש אמת האדם.

 

 

אשכנזי מרי14.5.1920 - 15.11.2011

אשכנזי מרי

י"ט חשון תשע"ב   ‏יום רביעי 16 נובמבר 2011

 

כל מה שאכתוב או אגיד, אמא, יישמע כבלתי אמין ומפוצץ מדי. ואת הרי סלדת תמיד ממילים גבוהות. אז רק אתחיל בכך שאנו מלווים אותך בדרכך האחרונה בהשלמה ואהבה, כי אני רוצה להיות קצת כמוך למרות שזה קשה אפילו להתקרב לקרסולייך. מעולם לא הכרתי עוד אדם כמוך שהכיל וקיבל כל אדם באמפתיה ללא שיפוטיות וכה הרבה חמלה ואהבה .

כל נפש תועה ואדם בודד קיבלו ממך תמיד את מלוא תשומת הלב והתמיכה. לבך וביתך היו תמיד מלאים בילדים מאומצים, אולפניסטים בודדים, קשישים עריריים. לכל אחד ואחת היה לך זמן  ומילה טובה. כולם אהבו אותך ואת החזרת לכולם אהבה.

לנו, ילדייך הביולוגיים  והמאומצים, את היית האמא החמה, האוהבת והתומכת ללא תלונות וטרוניות. נלחמת למעננו ללא מלחמות, באהבה ועם מילים טובות. זו היית את שהתגנבת, התחבאת משומרת הלילה, וישנת מתחת למיטתי, כשהיו לי פחדי לילה, ולהורים היה אסור לבוא. אבל לא גילית לאף אחד, ולא התגאית במעשייך, "כי זה רק טבעי", כמו שהרגיש לך לגמרי טבעי להניק  עוד שני תינוקות שלאמותיהם לא היה חלב, כי לך ולבן שלך כבר היה מספיק  וזה הרי "טבעי". מעולם  לא כעסת כשאיחרנו, פישלנו, פגענו, שכחנו או לא טילפנו בזמן, ותמיד פירגנת לנו את כל השגעונות והדאגות שהעמסנו עלייך. היית שם איתי, תומכת ללא חת, כשילדתי את בתי נגה לבדי.

עזרת לנו להגשים את כל החלומות ולנסות את כל השטויות האפשריות. את היית הדוגמא שלי וממך למדתי שאסור לוותר, אפילו אם זה לא קל, וממש צריך תמיד להגשים את החלומות!  כמו שאת עשית לאורך כל החיים .

לנכדים,  וגם לאחיינים שלך היית הסבתא מהחלומות, כזו שמפנקת, מאכילה, קונה, מטיילת, מספרת, לוקחת לסרטים, מלמדת שחייה, אריגת שטיחים וגם שחמט, ומשתוללת איתם ומפרה בכייף את כל הכללים של סבא ושל ההורים, ואפילו מסכימה לדלג על מקלחת ולאכול ממתקים לפני השינה.

לאבא שלנו את תמיד היית העזר שכנגדו! כן, תמיד גם וגם - גם עזר וגם נגדו! מצד אחד האישה התומכת, מארחת שועי עולם עם חיוך וחיבוק חם, מחכה לו  כשחזר מנסיעות ארוכות, ומצד שני, עצמאית ולא מוותרת על הרצונות והחופש שלך ומוכנה לריב עם סבא על זכותך לפנק את הנכדים עד הגרוש האחרון בתקציב, כי "בין כה בסוף נמות אז מה זה חשוב?"

כך גם היית כחברת קיבוץ - מצד אחד נאמנה ומסורה, עובדת כרפתנית בשעות קשות ועד חודש תשיעי מבצעת את כל החליבות, וגם נלחמת, וללא אישור ותמיכה מהקיבוץ  יוצאת ללימודי גרנטולוגיה בבית לוינשטיין בראשית שנות ה-70, כדי שתוכלי לטפל כיאות בהורים הקשישים של החברים, כי מי בכלל מבין חברי הקיבוץ האמין לך כשאמרת להם ש"גם אנחנו נהייה פעם זקנים"? שכנעת תוך כדי בכי בשיחת הקיבוץ, שחייבים למסד את הטיפול בקשישים, מקימה  לבדך את "מרכז עמל " וקולטת את החברים הנזקקים. פינית את מקומך בניהול המקום כשהחלטת להפסיק קצת לעבוד כשהיית כבר בת שבעים. ולבסוף  גם סללת דרך כשסירבת  בזקנתך להישאר במרכז הסיעודי ועמדת על זכותך להמשיך ולהתגורר בביתך, מה שאילץ את הממסד הקיבוצי  להתאים את עצמו לרצונך, להתמודד ולייסד תקנון חדש לכבודך.

ועוד לא הזכרתי את שלל הכישרונות והתחביבים  שלך, ליהטת בחינניות בין 8 שפות, אהבת ספרות ושירה, על אף שעזבת את הגימנסיה והלכת ללמוד מקצועות  כמו ספרות ותפירה "כי היה צריך להתכונן להיות פרודוקטיבי בארץ ישראל".  מאותה סיבה גם ידעת לעשות את כל מלאכות הבית ברוב כישרון, אבל גם סירבת לבשל ולהיות עקרת בית מהשורה כי החלוציות האמיתית היא להיות חקלאית  ולעבוד במשהו יצרני. כל זה לא הפריע לך לעצב, לתפור ולסרוג לעצמך בגדים  יפהפיים ומיוחדים ולהיות תמיד אלגנטית מיוחדת ושונה, ואבא היה אומר  "כל כך יפה, בטוח יחטפו אותך".

כן, כל כך יפה ומלאת הדרת כבוד. כמו מלכה. עד יומך האחרון בדרכך האצילית והשקטה, התעקשת שנוותר לך וניתן לך למות בביתך ולשוב לפגוש את יקיריך שאליהם התגעגעת. 

היו לך חיים ארוכים, מלאים ומספקים, את היית האור שלנו, מרכז החום והתמיכה. ידעת איך לחיות ובחרת איך למות, ואנחנו נמשיך לשאת את זכרך בלב ובנשמה. מודה אני מכל הלב למטפלת שלך סרלה (Sarala) שליוותה אותך בשנה האחרונה  והייתה לך ולנו מקור של תמיכה.

אוהבת - בתך, לאה.

 

 

סבתא,

את לימדת אותי לשחות. תנועות רחבות בבריכה הקטנה במעברות, בקיץ ההוא, כשהייתי בת שנתיים.  להזיז את הידיים והרגליים, להכניס את הראש, לא לשכוח לנשום. לא לפחד מהמים. לא לפחד.

את לימדת אותי לאהוב בני אדם. לכבד אותם, להקשיב לסיפור שלהם, לסמוך עליהם. אהבה תמיד חוזרת אליך, תמיד חזרה אליך, כי נתת ממנה כל-כך הרבה, בכמה אנשים בעולם הזה טיפלת, לכמה דאגת, כמה ליווית? "בית שימוש לנשמות" ככה קראו לך בילדותך ביוגוסלביה ואת סיפרת את זה עם חיוך, כי בעינייך זו הייתה מחמאה. גם בעיני. היית עושה לזרים גמורים סיור בקיבוץ שלך ומראה להם איזה מקום יפה בניתם. את היית אחד האנשים הטובים ביותר שהכרתי, שאכיר. 

מרי, מריצה, סבתא קלאוס, מרי פופינס של ילדותי שיודעת להפוך ערמת חוטים לשטיח, תפוזים עם סוכריות לעוגה, חתיכות ניילון לכנפי מלאך ודמעות לטיפות של שוקולד, ואפילו בגיל שבעים עוד יכולתי להרגיש בידיך את השרירים מהחליבות.

שום דבר לא יכול לקחת מאיתנו את הזיכרונות. לא הזמן או השגרה ואפילו לא המוות. את השארת לי המון זיכרונות יפים, בלתי נשכחים, שצובעים את חיי באהבה ובביטחון שהענקת לי. השיחות שלנו מאז שהייתי ילדה. יכולתי להתייעץ איתך ולשאול אותך. אף פעם לא אמרת לי "כשתגדלי תביני", נתת לי להבין כבר אז כמה שיכולתי להבין. הקייצים אצלכם בבית עם המצעים הפרחוניים על הספה החומה וקפה עם קינמון למיטה, שני סרטים ברצף בקולנוע, בריכה בלילה וצחוק וסיפורים ושח-מט וההומור שלך: "חיים אתה נמר- נודניק ממדרגה ראשונה", "אריאל, אתה יודע מה זה ג'יגולו?"....

אני אזכור אותך תמיד סבתא. לא עייפה ושותקת כמו שהיית לאחרונה (אולי עגנון צדק ובאמת יכולות להיגמר לבן אדם המילים), אני אזכור אותך כמו שהיית תמיד. שזופה וחזקה, צוחקת, חיה, מזילה דמעה מספר או מסיפור מרגש שאת מספרת לי. דוברת כל כך הרבה שפות ויותר מהכל את שפת הלב של האנשים.

את השארת לנו, סבתא, אחריות גדולה בעולם הזה: לחיות. ליהנות מהחיים. מאוכל, מאנשים, מספרים. לשחות בחיים ולא להישאר על החוף - להזיז את הידיים והרגליים, להכניס את הראש, לא לשכוח לנשום. לא לפחד מהמים. לא לפחד.

תמיד אחשוב על היום שבו התקשרתי אליך אחרי שניתחו את עיניך ואת אמרת לי:" נגה אני רואה! הכל כל כך יפה, העצים והפרחים, השמים. העולם הזה יפה". ככה הייתי רוצה להסתכל תמיד מבעד לעיניך הרואות ולמצוא את היופי והתקווה בעולם. אני אתגעגע אליך.

נוגה, נכדתך.