קדיש
יתגדל ויתקדש יקר האדם,
אשר הלך איתנו במישור
ועוולה לא נמצאה בשפתיו.
ישתבח הקיבוץ בבניו
ששיקעו מחילם ללא חסך,
משחר ילדותם ועד אביב ימיהם
וגמולם - טעם חייהם.
ואם תמו חיים של טעם,
חיי בן שגדל בשדותינו כצמח השדה, 
   
לא נפקד זכר פועלם.
כי דרך נעורים לא תאבד
ותוחלת זיכרון נפלא תעמוד לעד.
כי חוק הוא מאז ומעולם,
שזכר מעשיו של אדם,
יהיו צרורים בצרור החיים
וחתומים בשלשלת המשכם.
קיבוץ מעברות מעלה זכר יקיריו,
במעשה החיים והשלום.
יתגדל ויתקדש אמת האדם.

 

 

לביא בטי22.5.1924 - 9.12.2012

לביא בטי

אמא יקרה שלנו,

נולדת ביום אביבי בחודש מאי 1924.

היום בו נדם לבך היה יום חורף קיצי, חמים ובהיר, כאילו בישר טובות.

ובלכתך, כמו בחייך, עשית זאת בשקט, בצניעות הכל-כך אופיינית לך, שלא להטריח ולא להטריד. נולדת למשפחה רחבה בסופיה שבבולגריה. בת צעירה, אחות לדודה ז'טי הבכורה. תמיד היה לך חשוב לציין שאתם ס"ט, משפחה שצאצאיה ברחו מספרד בגירוש הגדול והגיעו דרך טורקיה לבולגריה.

סבא לאו ואוממה גידלו אתכן בחום ובאהבה רבה, כל אחד בדרכו, בביתכם הגדול המוקף בגינה. סבא עבד בעסק המשפחתי כמתווך של מפעלים אירופיים שישבו בסופיה והיה הרבה בדרכים. אוממה הייתה תמיד בבית בשבילכן. את בית הספר התחלת בבית ספר גרמני לנזירות, מאחר שלא נמצא לך מקום בבית ספר גרמני רגיל. כשחזרת הביתה מבית הספר ואת בת 7 עמדת על כך, שהמשפחה תעמוד ותברך לפני כל ארוחה, כמנהג הנוצרים. אז הבין סבא שיש לעשות שינוי והוא העביר אותך לבית ספר אמריקאי ומשם לתיכון במסגרת פנימייה אמריקאית. כך נפרדה דרכך מז'טי כבר בגיל צעיר. התאחדתן כאשר החלטת לוותר על ההזדמנות ללימודי סטיפנדיה בארצות הברית וכמו ז'טי לעלות לפלסטינה. ימי הילדות שלך בסופיה היו ימים טובים. הקדשת את מירב הזמן ללימודים. כבר אז, ביסודיות, בהשקעה, בהצטיינות. הזמן הפנוי התחלק בין בילוי משותף עם בנות הדודות - ריקי וזלמה ובסופי שבוע בטיולים בהרים שמסביב לסופיה, עם סבא לאו וז'טי. אוממה נשארה בבית. היא היטיבה להאריך חיים גם ללא כל פעילות ספורטיבית, גם ללא טיולים שסבא כל כך אהב והירבה לעשות כמו בבולגריה, כך גם בארץ.

ב- 1941  הצטרפת לקבוצה מעליית הנוער, שנקלטה בעין שמר. בהיותך בת 17 הגעת לארץ זרה, היישר ללימודי השפה העברית, כאשר בפיך כבר מספר שפות – בולגרית, לדינו, גרמנית, אנגלית. בעין שמר הכרת את אברהם, בעלך הראשון ונולד לכם יואל. כאימא צעירה, החלטת לצאת ללימודי הוראה בתל אביב, ממנה שבת הביתה רק בסופי שבוע. את יואל הפקדת בידי אוממה וטיפולה המסור ביואל איפשר לך לממש את שאיפותיך, על אף התנאים הקשים.

לימים נפרדת מאברהם והכרת בסמינר למורים את אבא – חיים. יחד בניתם את ביתכם המשותף בקיבוץ מעברות ויואל איתכם. סבא לאו ואוממה שהגיעו בעקבותיך לעין שמר לאחר המלחמה, עברו איתך למעברות ונקלטו כהורים של חברה. עם השנים נולד יובל ואחריו גם אני – 3 ילדים למשפחה של הורים מורים, מחנכים המקדישים שעות וימים בטיפול בילדים של אחרים. ואנחנו זכינו בבית של סבים בגודל בוטן, אבל שיש בו את כל מה שצריך – אהבה וחום ואוכל טוב וחברה שאין טובה ממנה. סבא לאו ואוממה לדוגמה, ששחררו אתכם מכל דאגה ואפשרו לכם לעסוק בעבודת החינוך – עבורך, עבודת קודש.

אז לא היית הבלבוסטה והבשלנית הכי גדולה ולא היית האמא שמשחקת איתנו על הדשא, אבל היית לנו דוגמא לחריצות, להשקעה, להצטיינות בלימודים לאורך שנים. גם בגיל 60  עוד נסעת ללימודים באוניברסיטה. ויותר מכל היית לנו דוגמה לאהבת היקרים לך.

בסוף שנות ה- 60 קבלנו ממך ומאבא מתנה גדולה – ההזדמנות לצאת מהקיבוץ ולחיות יחד, כמשפחה – אבא, אמא ואחים. יובל ואני יצאנו איתכם לשליחות בבואנוס איירס ולאחר כשנה הצטרף גם יואל. היו אלה שנים של עבודה קשה עבורכם ובין לבין טיולים בארגנטינה ומחוצה לה, לצורך חידושי ויזה. טיילנו הרבה ובילינו יחד בארוחות משפחתיות, בפעולות בתנועה, בהופעות פולקלור מקומי, משחקי כדור רגל, מפגשים עם משפחות השליחים... תקופה נהדרת הזכורה לנו לטובה.

כשחזרנו לארץ ולקיבוץ, את ואבא חזרתם לעבודת החינוך ואנחנו חזרנו לדפוס של "הולכים לסבים" כשכולם "הולכים להורים" והיה לנו טוב.

השנים עברו ואת שלמה עם החיים בקיבוץ ומאושרת לצד אבא שלנו, שכל כך אהבת. התחתנו ונולדו לכם נכדים והכל היה נראה כל כך טוב.

עד שהופיעה מחלתו הארורה של אבא, שגזלה אותו ממך מהר מכפי שיכולנו לעכל, בשקט, מבלי שיכולנו לדבר.. וכשהלך לנו אבא, משהו ממך הלך. בימיו הקשים של אבא, סעדת אותו בצורה הראויה מאין כמוה ובמותו איבדת את חברך הטוב לחיים ואיתו אבד גם חלק מאור חייך. כך עד יום מותך. בשנות חייה האחרונות של אוממה אפשרת לה להישען עליך, להיעזר ולהיתמך בך בכל מובן המילה, עד יומה האחרון בגיל 102 ואת כבר לא בשיא כושרך. לא ויתרת והיית לה שם בכל מאודך.

נזכור אותך, אמא, סבתא בטי שלנו, כאישה נבונה, רגישה וקשובה, המוכנה להקדיש את זמנה לאחרים ולוותר על עצמה. במסירותך, בצניעותך, בדרכך המאורגנת, המחושבת, המתוכננת כל כך.

לא היית אמא וסבתא מגונדרת, אבל היית תמיד מסודרת ומוקפדת בהופעתך. הבית שלך היה תמיד ערוך ומוכן לביקורי הנכדים

עם ספרים, משחקים, ארוחות בוקר של יום שבת, סבתא שמוכנה תמיד...

לא ידעת ללכת, היית תמיד רצה!

לא היית פתוחה ומשתפת אבל היית אמא-סבתא מקשיבה, אכפתית, כזאת שיש לה תמיד דעה ועצה טובה.

לא היית טיפוס עליז ושמח, אבל הייתה לך שמחת חיים כזאת מופנמת וחוש הומור שאין עליו.

השארת את כולנו חסרים אותך עם כל הטוב והיפה שהיה בך.

 

תודה לקיבוץ מעברות – ביתך על שאיפשר לך להיקלט ולחיות בו את מירב ומיטב שנות חייך לצד הורייך, שהצטרפו אליו בגיל מבוגר.

תודות מקרב לב לצוות שיזף המסור כל כך, שטיפל בך בשנים האחרונות והקל עליך את ימיך.

תודה לכולכם, קרובי משפחה וחברים שבאתם לחלוק עמנו רגעים אלה.

 

נוחי בשלום אמא אהובה, סיימת את דרכך בחיים ואולי תוכלי שוב לפגוש את אבא ביום מן הימים, כי הרי לשם כך הלכת.

ענת