תמונות משביל ישראל

 

תמונות מסע בשביל ישראל

לכול מי שרוצה לראות קצת תמונות מהמסע שלי בשביל ישראל מוזמן להיכנס לכישורים הבאים ולראות נופים מקסימים ואנשים מאושרים שהולכים כול יום 12 שעות עם כול הציוד על הגב.

 אלבום 1- מאילת ועד פארק ספיר

 אלבום 2 - פרק ספיר ועד מיצד תמר

אלבום 3 - מהמדבר ועד השפלה

אלבום 4 - מהחוף ועד לסיום בדן

אלבום 5 - העליה לחרמון

אלבום 6 - הטיסה הביתה

 

 

 

 

המסע שלי בשביל ישראל

המסע שלי בשביל ישראל
 
שביל ישראל הינו מסלול הליכה מדן ועד אילת (או הפוך) באורך של כ- 950 קילומטר. רבים מאוד הולכים את המסלול בקטעים –סוף שבוע, פעם בחודש או בריכוז של שבוע הליכה רצוף אחת לתקופה (מקטעיסטים).
השלמת המסלול בהליכה רצופה לוקחת כחודשיים, כול יום הולכים 20 קילומטר - מצאת החמה ועד השקיעה כשכול הציוד בתרמיל על הגב (15-20 ק"ג).
במקור תכננתי לצאת לשביל לכבוד יום הולדת ה- 50 שלי אבל אחרי החורף הגשום שהיה השנה בדרום החלטתי להקדים בשנה את היציאה כדי לחוות ולראות את המחזה הנדיר של המידבר הירוק והפורח.
מסע ארוך כזה מורכב מכמה רבדים:
·        תכנון נכון וציוד מתאים
·        התמודדות עם עצמך והקושי הפיזי.
·        תנאי השטח.
·        תנאי מזג האוויר.
·        הנוף המשתנה.
·        העצמאות והחופש האישי.
·        המפגש עם אנשים חדשים.
·        החוויה המנטלית.
כיביתי את הטלפון הסלולארי, טלפון שבימים רגילים לא היה מפסיק לצלצל כל היום כולל ערב ולילה, במסע הוא הוכנס לתרמיל למקרי חרום בלבד, בנוסף לזאת התנתקתי מהעולם היומיומי הרגיל של מחשב, עיתון, טלוויזיה ועבודה. כך יצאתי לחוות ולראות את נופי ארץ ישראל היפים והמגוונים ולפגוש אנשים נפלאים ומיוחדים שגם הם בחרו ללכת במסע שביל ישראל.
לוקח זמן עד שהגוף מתרגל לעומס החדש והראש מתחיל להתנקות וזונח מחשבות של משימות ועובר למצב חשיבה אחר מהרגיל והיומיומי.
 
רוב ה"שביליסטים" שפגשתי הלכו את השביל מיד לאחר השחרור מהצבא ולפני היציאה לדרום אמריקה או למזרח. בצורה זו מתאפשר להם להכיר לעומק את כול נופי ארץ ישראל ולהשתחרר "מהמנטאליות הצבאית", לנקות את הראש ולהיכנס לאווירה של חופש בחירה מוחלט ובלתי תלוי בלוחות זמנים ומשימות. צעיר ההולכים שפגשתי היה נועם בן ה- 11 שהלך בשביל מאילת ועד ערד יחד עם קבוצה מופלאה של נערים שהוא ארגן מבית הספר הדמוקרטי "כנף" ברמת הגולן.
ותיקת ההולכים שפגשתי הייתה נאווה בת 61 ממושב קדרון ליד רחובות שהלכה את כול השביל מאילת ועד פסגת החרמון עם תרמיל של 20 קילו יחד עם רוני החברה של הבן הגדול שלה. (אספר עליהן עוד בהמשך).
 
 
הבחירה ללכת את השביל מדרום לצפון הייתה כדי לראות את הנגב פורח אחרי החורף הגשום שהיה השנה בדרום ולהספיק להגיע לסוף פריחת האביב בצפון, גם תנאי מזג האוויר בדרך הזו מתאימים, כך שההליכה במדבר היא בטמפרטורות נוחות וכשמגיעים לצפון כבר נגמר הגשם ומזג האוויר עדיין לא חם. אחרי שעוברים את השבוע הראשון בשלום, מתחילים להתרגל למאמץ הפיזי ותנאי השטח הקשים. בימים הארוכים של ההליכה יש הרבה זמן ושקט למחשבות.
 
 
ההליכה בשביל התחלקה לשניים:
המדבר – מאילת ועד ערד 
הארץ – מערד ועד דן
המדבר מתאפיין בנופי בראשית מאופק עד אופק כמעט ללא ישובים וכבישים. בקטע זה צריך ללכת לפי תוכנית מסודרת וקבועה מראש כדי לא להיתקע בלי מים ואוכל. אני הלכתי לפי תוכנית שהכינה עבורי תמר שלם שהלכה את שביל ישראל בשנה שעברה. תוכנית זו התבססה על קטעי הליכה של 15-20 ק"מ ליום ומקור מים בכול נקודת לינה. כדי לממש תוכנית זו הייתי צריך להטמין מים לאורך הדרך בשש נקודות שונות. בזכות הטמנות אלו נוצר לי רצף של מקורות מים ואוכל לאורך כול ההליכה במידבר ויכולתי לסחוב בתרמיל מים ואוכל ליום אחד בלבד- מים ליום אחד = 5 ק"ג וליומיים = 12 ק"ג. (כבד)
(לעיתים חיות חמדו את המזון בהטמנות והייתי מוצא שאריות...)
ההליכה "בארץ" – מערד לצפון לאחר קטע הדרום הייתה יכולה להיות החופש האולטימטיבי, אין הכרח לתכנן כלום, קמים בבוקר והולכים עד שקיעת החמה כשבדרך מצטיידים במים ומזון בישובים שלאורך השביל. בקטע זה השבילים הרבה יותר נוחים ומסודרים ולא חייבים להתרכז איפה לשים את הרגל בכול צעד. יש הרבה יותר זמן וחופש לתת למחשבות לרוץ. הבעיה שלי הייתה כאבים בכפות הרגליים שנגרמו מחדירת אבנים קטנות אל תוך הנעל שהתפרקה. כאבים אלה מציקים מאוד ולא נותנים את השקט לחשוב נקי. לקח לי כשבועיים להתגבר על בעיית הנעלים שמתוכם נאלצתי ללכת 4 ימים (80 ק"מ) עם סנדלי קרוקס עד שיכולתי להחליף את הנעלים בזוג חדש ו"משופר" שהחזיק מעמד בקושי שבוע עד שגם הוא התפרק. הזוג השלישי כבר הספיק לי עד סוף המסע.
טיב האוכל שאוכלים בשביל הוא פונקציה של משקל תרמיל שאתה מוכן לסחוב על הגב. רבים "מהשביליסטים" הצעירים מוכנים לסחוב עוד 5 קילו של קופסאות שימורים וצ'ופרים אחרים כדי ליהנות מאוכל מגוון ואיכותי.
אני בחרתי לסחוב מעט ולהסתפק באוכל פשוט ומזין שהתבסס על דייסת מטרנה לארוחת בוקר, שקדים ולחמית בצהרים ובערב תבשיל מג'דרה משקית לבישול מהיר. כמובן שב"ארץ" השתפר מאוד התפריט ונוספו לו פרות, ירקות ומוצרי חלב שבאו במקום חלק מכמות המים שהיינו סוחבים במדבר.
 
בפסח כול ה"שביליסטים" נסעו הביתה לחוג את הסדר בבית, אצלי התהפכו היוצרות וכול המשפחה התארגנה לחגוג איתי בשטח. העמיסו על הטנדר שולחנות, כיסאות ואת האוכל שהכינו. נפגשנו ביער להב שלשם הגעתי באותו יום וחגגנו סדר כהלכתו מסביב לשולחן ערוך למופת ועמוס כול טוב לאור הירח ושרשרת מנורות קטנה שהייתה מחוברת למצבר.  
בסיום הסדר ישבנו כולנו להתחמם מסביב למדורה, שתינו קפה עם עוגה וספגנו קצת את ריח העשן שמאפיין את השהות בשטח. לקראת חצות כולם נסעו הביתה ואני נשארתי לישון אצל קרובים בבית קמה ומשם המשכתי את השביל למחרת בבוקר.
 
שביל ישראל הרשמי מסתיים בקיבוץ דן. אני בחרתי "לקנח" את המסע בעליה לפסגת החרמון שהוא טיול בארץ אחרת - נחל הבניאס השוצף בינות לעצי דולב גדולים, מבצר קלעת נמרוד הגדול והמרשים, נווה אטיב הציורי, חורש טבעי ירוק מלבלב ופורח. פסגת החרמון היא הניגוד הגדול ביותר שניתן לקבל ביחס לנופי המידבר- טמפרטורה של 7 מעלות, אוויר צח וערפילי עננים שעוברים מדי פעם על הפסגה ומסתירים חלק מהנוף המרהיב.
לסיום מסע מיוחד זה זכיתי בחוויה בלתי רגילה. נאווה ורוני הבנות שהלכתי איתן בשבוע האחרון של השביל לקחו אותי טרמפ במסוק שבא להטיס אותן הביתה אחרי 9 שבועות של הליכה ברגל.( הטיס הוא הבן של נאוה והחבר של רוני.) הייתה טיסה מדהימה בגובה נמוך מדן לאורך הירדן, הכינרת, הארבל, הר התבור, חדרה ועד לנחיתה במעברות, בשדה שמעבר לכביש, כול מה שנשאר לי לעשות זה לחצות את הכביש לטפס מעל "שער בר-אמוץ" הנעול והופ אני שוב בבית אחרי חודשיים של הליכה ב"שביל ישראל".
 
 הליכה רצופה בשביל ישראל הייתה עבורי חוויה בלתי רגילה של הנאה וחופש.
                                    אורי שלם